האלוף שלא מתבייש לא להסתער - סוף שבוע (original) (raw)

מיקומך באתר

סוף שבוע

האלוף שלא מתבייש לא להסתער

האלוף במילואים ישי בר, פרופסור למשפטים ובוגר ישיבה תיכונית, מצרף את קולו לביקורת על עמדת הדרג המדיני ביחס לאיראן. במקום להסתער לתוך מלחמת ברירה נוספת הוא קורא למנהיגות הישראלית לאזור אומץ לחשוב. זו גם הזדמנות ראשונה לשמוע בפומבי את הביקורת המנומקת שלו על כישלונם של הצבא והממשלה להכשיר את החיילים למלחמה ועל חדירתה המסוכנת של הקנאות הדתית לתוך צה"ל

עמוס הראל

11 במאי 2012

ב-11 ביולי 2006 בא ראש הממשלה החדש, אהוד אולמרט, לביקור בפורום המטה הכללי. בחדר הישיבות בקומה ה-14 של בניין המטכ"ל בקריה נועדו אולמרט, שר הביטחון הטרי שלו עמיר פרץ, הרמטכ"ל דן חלוץ והאלופים. משרדי הרמטכ"ל והאלופים הועברו לבניין המודרני, שמנחת מסוקים הוקם על גגו, מעט יותר משנה קודם לכן. כמו בחדר הדיונים הקודם, גם על קיר החדר הנוכחי, לצד מסכי הפלזמה, נתלה הציטוט המפורסם של דוד בן גוריון: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך". בלי שאיש מהנוכחים בחדר ניחש זאת, עתיד היה החודש הקרוב להעמיד את דברי ראש הממשלה הראשון במבחן קשה במיוחד.

במערכת הבחירות שהסתיימה במארס של אותה שנה תפס תקציב הביטחון מקום ניכר. המפלגות התחרו זו בזו בהצגת קו חברתי, וקיצוצים נוספים בתקציב נראו באופק. סגן הרמטכ"ל, האלוף משה קפלינסקי, תיאם מראש את הסקירות שישמעו אולמרט ופרץ, במטרה לשכנעם שקיצוץ נוסף יהיה מסוכן. ראש אגף התכנון, האלוף יצחק (חקי) הראל, הציג סקירה של השלכות הקיצוצים על צה"ל. בעוד חודש אני משתחרר, אמר הראל לאולמרט. אני בישורת האחרונה של שירותי ומבקש לדבר מהלב. צה"ל הוא צבא חלול, בלא רמת אימון מספקת ובלא די מלאים וחלפים. כדי לעמוד במשימות המוטלות עליו, הוא זקוק ליותר כסף. "מי שרוצה צבא טוב, צריך להשקיע בו", הוסיף ראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין, "זה ייצא זול יותר מאשר המחיר שנשלם במלחמה".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות לפייסבוק שלכם

פרופ' ישי בר. הצבא הוא כמו ילד בחנות צעצועים שדרוצה את הצעצוע הכי טוב על המדף

אחריהם נטל את רשות הדיבור האלוף ישי בר, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים. במטכ"ל של חלוץ היה הפרופסור למשפטים בר, מומחה בדיני מיסוי, כמעט בחזקת אורח מכוכב אחר. בר, שסיים את שירותו הסדיר כמ"פ מצטיין בחטיבת הצנחנים, התקדם בדרגות במערך המילואים, שם היה מח"ט צנחנים במילואים ואחר כך מפקד אוגדה. עם קבלת דרגת האלוף חזר לשירות קבע, אך המשיך להצטייר כילד הרע של המטכ"ל, שאינו מהסס להצביע על ליקויים ואינו מסתיר את ביקורתו על הזנחת מערך היבשה ויחידות המילואים, בשנים שבהן צה"ל השקיע את כל זמנו ומרצו בלחימה בטרור באינתיפאדה השנייה.

בר סיפר לאולמרט על חטיבה 5, חטיבת חי"ר במילואים ש-15 מאנשיה נהרגו בקרב הקשה במחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן. יותר מארבע שנים חלפו מאז, אמר בר, ומצב הכשירות של החטיבה לא השתפר במאום. לו נדרשה כעת להילחם, לא היתה משיגה בהכרח תוצאות טובות יותר. כשירות צבא היבשה, הוסיף, משולה לצ'ק בלי כיסוי. מתישהו יגיע הטלפון מהבנק. "צה"ל הוא צבא ללא אימונים. זה פטנט עולמי. אולי צריך לדאוג לרשום אותו", אמר בר, שגם תקף בחריפות את יחסי הדרג המדיני והצבאי, בעיקר על רקע השליטה בשטחים, והזהיר שהתנהלות המדינה שם "מנוונת ומנוולת" את הצבא. צה"ל הוא צבא בינוני, אמר האלוף לראש הממשלה. נותרו בו עדיין איים של מצוינות, אך הם מוקפים בים של בינוניות.

אולמרט לא התייחס ישירות לדברי בר. את טענות האלופים נגד הקיצוץ דחה. יש לי די צרות עם מצבם הכלכלי של הזקנים בתל אביב, אמר להם, תצטרכו להסתדר עם מה שיש. לאלוף הראל אמר: אני רוצה לאחל לך הצלחה בחיים האזרחיים ולהרגיע אותך - צה"ל לא ייפגע. הרמטכ"ל התערב, בניסיון לתקן משהו מהרושם שהותירו האלופים. "המשימות השוטפות יתבצעו לעילא ולעילא", הבטיח חלוץ, "עם מינימום טעויות ומקסימום הישגים. יש על מי לסמוך".

למחרת, בתשע בבוקר, נקלע סיור של גדוד מחטיבה 5 ליד זרעית בגבול לבנון למארב מתוכנן של חיזבאללה. רמת ההכנה של כוח המילואים למשימתו, וכמוה גם איכות הפיקוח של העוצבה המרחבית, אוגדה 91, התגלו כבלתי מספקות. מותם של שמונה חיילים ביום הקרב שהתפתח עם חיזבאללה, ובעיקר חטיפת שניים נוספים, אודי גולדווסר ואלדד רגב (שרק בדיעבד התברר בוודאות שנהרגו בתקרית), דירבן את אולמרט להחלטה הנמהרת-משהו לפתוח במלחמה בלבנון, זו שנודעה בהמשך כמלחמת לבנון השנייה. ראש הממשלה שלח למערכה צבא שלא היה מוכן דיו למשימתו, מבלי שהדרג המדיני הטרי והבלתי מנוסה מבין לעומקן את משמעויות המהלך. ב-34 הימים הבאים, ובשש השנים שחלפו מאז, היו לאולמרט בוודאי הזדמנויות לא מעטות להיזכר באזהרה של האלוף בר.

האלוף יוצא מהארון

בהתחשב במגוון התפקידים שמילא, קצת מפתיע שישי בר, בן 56, נשאר כמעט אלמוני בעיני הציבור הרחב. אחרי המלחמה, כשסיים את כהונתו כנשיא בית הדין לערעורים, הוטל עליו להקים מחדש את הגיס המטכ"לי - מפקדת גיס שתתמחה בעיקר בלחימה עתידית בלבנון, אשר בוטלה במסגרת השינויים הארגוניים שיזם חלוץ זמן קצר לפני המלחמה. בר גם פיקד על קורס מפקדי האוגדות הראשון שלאחר המלחמה, עוד מרכיב צבאי חיוני שנשכח ובוטל בימים העמוסים של האינתיפאדה השנייה. חלק מכהונתו בגיס עשה בר כאיש מילואים, במקביל לשובו לאקדמיה. לפני כארבעה חודשים העביר סופית את הפיקוד על הגיס למחליפו, האלוף נועם תיבון. עכשיו הוא מתפנה לעיסוקו המרכזי, מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה.

עד היום התנזר בר באופן שיטתי מראיונות. יש לו הרבה מה לומר על הכשירות הבלתי מספקת של צבא היבשה ובעיקר של יחידות המילואים, על יחסי דתיים וחילונים בצבא (הוא עצמו חובש כיפה, בוגר הישיבה התיכונית היוקרתית נתיב מאיר בירושלים) ועל האופן שבו צה"ל מצטייד במערכות נשק עתירות תקציב. בר לא נכנס לפוליטיקה, לא מקדם ספר זיכרונות פומפוזי אך משמים, ולא מחפש עבודה חדשה בחיים האזרחיים. החלטתו להתראיין בהרחבה בפעם הראשונה קשורה בנכונותו להשמיע דעות שעד היום נאמרו רק בפורומים צבאיים סגורים, ובעיקר בהסתייגותו מתקיפה ישראלית יזומה באיראן, אם זו תיעשה בלי תיאום עם ארצות הברית. "איראן היא הסיבה שבגללה אני יוצא מהארון", הוא אומר.

לישיבה מ-11 ביולי, שהציטוטים ממנה אומתו עם כמה מן האלופים שהשתתפו בה, בר מסרב להתייחס בהרחבה בנימוק שהפרוטוקולים מפורום מטכ"ל חסויים. "הישיבה היתה קשה. היו אלופים ששתקו. אחרים התקרנפו. רבים דיברו בשבחו של צה"ל ובזכות כשירותו. מעטים קילקלו את האווירה. לזכותו של אולמרט ייאמר שהקשיב לי, למרות דברי התוכחה", הוא אומר. "שלושת המשפטים שצוטטו ברבים משקפים מעט ממה שאמרתי במהלך הדיון. אלמלא המלחמה שפרצה למחרת איש לא היה מייחס לכך משמעות. באותו יום הדליפו אנשי אולמרט לאתר אינטרנט שהיו בכי ונהי בפורום מטכ"ל. בתגובה הדליפה דוברת צה"ל אז, מירי רגב, מעט ממה שאמרתי".

הכתובת היתה על הקיר?

"כל קצין מקצועי יכול היה לזהות בקלות את בעיית הכשירות, או העדר הכשירות, בצה"ל, בקיץ 2006. לא היתה פה שום הארה".

מדוע לא דיברו אלופים נוספים?

"משום שצבא הוא גוף היררכי. מטבע הדברים, קצינים מתיישרים מהר בהתאם לטון, למוזיקה, למה שההנהגה רוצה לשדר. הפוזיציה של הילד שצועק שהמלך עירום אינה נוחה, בטח לא כשאתה מפקד בכיר. קצינים הם בני אדם, גם הם רוצים להתקדם. הרבה יותר קל לשחות עם הזרם".

לפני יותר משנה פירסם מפקד חטיבת הנח"ל אז, אלוף-משנה (כיום תת-אלוף) אמיר אבולעפיה, מאמר מעורר מחלוקת בכתב העת הצבאי "מערכות". אבולעפיה טען שלקצינים רבים, גם בדרגות בכירות, חסר האומץ הדרוש להביע עמדה עצמאית, מחשש שהדבר יפגע בהמשך הקריירה שלהם. בר שותף לביקורת שלו. "כשהייתי מפקד קורס מ"פים ומג"דים, הרמטכ"ל אז שאול מופז בא לבקר. סיפרתי לו שאיכות הדיונים אצל המ"פים יותר טובה מאשר אצל המג"דים. הוא שאל איך זה יכול להיות. אמרתי שהם עדיין סוסי פרא צעירים, שלא הפנימו את עקרונות הקונפורמיזם המקובל בצבא. המ"פים הצעירים ביטאו קו אמיץ, עצמאי. בכיתות המג"דים שמעתי יותר את הדעות המקובלות, את המיינסטרים. אין לי ממצאים אמפיריים, אבל בלי ספק הטיעון של אבולעפיה נכון בחלקו. במיוחד בצבא שאינו נמצא כל הזמן במלחמה ומפקדיו אינם נבחנים בקרב ולכן קידומם מושפע, במידה רבה, מחוות דעת מפקדיהם הישירים, יש נטייה אנושית לרצות את הדרג הבכיר. יהיה מי שיאמר שהקונפורמיזם משתלט. חלק מאיתנו יקראו לזה אופורטוניזם".

מאז המלחמה השתבח הצבא, ובמיוחד הרמטכ"ל שמונה להחליף את חלוץ המתפטר, גבי אשכנזי, בשיפור יכולתן של יחידות היבשה. בר אינו שותף לטפיחה הקולקטיבית על השכם. "כשירות הצבא השתפרה מאז 2006", הוא אומר. "המגמה השתנתה, אבל התוצאה רחוקה עדיין מלהיות אופטימלית. יחידה צבאית, גם במילואים, צריכה להתאמן באופן סדיר, אימון אינטנסיבי, לפחות פעם בשנה. זה המינימום הנדרש. נהגנו להתאמן כך בשנות ה-80 ומאז ישנה נסיגה משמעותית. לא הגענו כיום למצב סביר של כשירות. איום הקיצוצים רק מחמיר את המצב".

![שר האוצר יובל שטייניץ. השאלה אינה גודל תקציבו של צה"ל, אלא כנגד איזה איומים על הצבא להיערך](https://img.haarets.co.il/bs/0000017f-e5e1-df2c-a1ff-fff152b40000/0f/1f/7251ca237f8528033142cef525be/3585060859.jpg?&width=420&height=420&cmsprod "שר האוצר יובל שטייניץ. השאלה אינה גודל תקציבו של צה"ל, אלא כנגד איזה איומים על הצבא להיערך. ")

שר האוצר יובל שטייניץ. השאלה אינה גודל תקציבו של צה"ל, אלא כנגד איזה איומים על הצבא להיערך

כמו באביב 2006, גם מערכת הבחירות המתקרבת תעמוד בסימן של דרישות לשינויים חברתיים, שחלקם אמור להיות ממומן מהנתח הגדול ביותר בתקציב המדינה, תקציב הביטחון. גם כאן, מסרב בר להצטרף למקהלה הכללית. "הצבא במידה מסוימת חוטא בכך שאינו מבין את תפקידו - והדרג המדיני חוטא שבעתיים", הוא טוען. "הצבא לא מפנים שחובתו, חובת המינימום כלפי חייליו, לצייד את החיילים בציוד סביר ולתת להם את האימון המתאים. תקציב הצבא נשלט על ידי הדרג המדיני ומנוהל באופן שיוצר מצב פרדוקסלי. המדינה לא ממלאת את חובתה. היא צריכה להגדיר את הסיכונים האסטרטגיים שבהתאם להם צה"ל צריך להיערך, ולתעדף אותם. קשה לי לשמוע את הדוקטור לפילוסופיה יובל שטייניץ, שמבין בלוגיקה, אומר משפטים כמו 'מעולם לא היה תקציב הביטחון כל כך גבוה'. השאלה אינה הסכום המוחלט של התקציב, אלא המקורות והשימושים. כנגד איזה איומים על הצבא להיערך.

"ראש אמ"ן דיבר באחרונה על כ-200 אלף טילים ורקטות שמכוונים לעורף הישראלי. אני שומע את השר להגנת העורף קובע נחרצות שיש כשלים ופערים בהיערכות העורף. הכשל הזה מונח לפתחו של מי? אני לא מומחה גדול לעורף, אבל אם זה איום ממשי, נא להיערך בהתאם. אם הדרג המדיני קובע שהעורף מאוים, הוא צריך לתקצב את מרכיבי המענה הסביר בעיניו. ההתחמקות של הדרג המדיני מעידה על חוסר הפנמה והבנה של יחסיו עם הצבא. אי אפשר לומר: 'נתנו הרבה כסף' בלי להתייחס לצרכים שעבורם נדרשים המשאבים.

"הכשל השני של הדרג המדיני טמון בכך שהוא משאיר לצבא יותר מדי חופש פעולה באשר לבניית הכוח בטווח הארוך. הדרג המדיני אינו מעורב מספיק ולכן גם לא מחויב לתהליך. השאלה אם לקנות מטוס ב-100 מיליון דולר אינה רק שאלה צבאית. דרג מדיני צריך לעסוק בשאלה אם למדינת ישראל יש משאבים לקניית המטוס, אם לרכוש טנקים מסוג מרכבה סימן 4 ונגמ"שי נמ"ר. אלה פרויקטים שעולים מיליארדים רבים. כיום הצבא מציג את העדפותיו לדרג המדיני שמאשר אותן, כמעט באופן אוטומטי, כיוון שאין לו כלים לבחון באופן ביקורתי את העדפות הצבא.

"צה"ל, מבחינתו, לא אשם. הצבא הוא כמו ילד בחנות צעצועים שרוצה את הצעצוע הכי טוב שיש על המדף. אבל צריך גם מבוגר אחראי, מישהו שיאמר לילד מה מקבלים השנה ומה לא. הדרג המדיני מתחמק מקביעת סדרי העדיפויות ומשמש כמעט חותמת גומי לתוכניות הרכש. התוצאה הרסנית לצה"ל, כי בסוף, כשמגיע רגע הקיצוצים - ובמדינה דמוקרטית אין ספק שזכות הדרג המדיני לקצץ בתקציב - אין לצה"ל כסף להתאמן, כי מרבית התקציב כבר שועבדה מזמן, באישור הדרג המדיני, להצטיידות ארוכת טווח. לכך מצטרפת אשמת הצבא: זה שנים רבות הוא אינו מפנים במידה הראויה את חשיבות האימונים במונחים של כשירות ובניין כוח. אימון יחידות בצבא אינו בזבוז, אלא השקעה.

![ישי בר, ט"ו בשבט בחטיבת הצנחנים](https://img.haarets.co.il/bs/0000017f-e5e1-df2c-a1ff-fff1530d0000/36/cd/9ea5e54b9fb05ed4ce3004cf4e59/959307860.jpg?&width=420&height=291&cmsprod "ישי בר, ט"ו בשבט בחטיבת הצנחנים. ")

ישי בר, ט"ו בשבט בחטיבת הצנחנים

"יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר תבצע את משימותיה בצורה טובה מאוד בהשוואה ליחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת. צה"ל טועה באיזון הפנימי של המשוואה. זו לא בושה להיות עני. תחשוב על שתי משפחות עניות: אחת משקיעה את מעט כספה רק בספרי לימוד, בחינוך, בביגוד סביר ובבריאות. השנייה משקיעה בטלוויזיות 42 אינץ' ובגאדג'טים. לצה"ל אסור להידמות למשפחה השנייה. טנקיסט במרכבה משוכללת שאין לו די זמן להתאמן על הטנק לא יוכל, ביום פקודה, לנצל את יתרונותיו".

מטוס אף-35 הוא טלוויזיית 42 אינץ'?

"לכל קניית פלטפורמה יש נימוקים מוצדקים. הבעיה היא ביכולת לפרוע את החשבון. אם הדרג המדיני אישר את הרכישה, הוא לא יכול לסגת ממנה.

"צריך לבנות את התקציב מלמטה. לפני הכל, אימון הכוחות ורכישת ציוד לחימה בסיסי ותחמושת. בכסף הנותר, קונים מה שאפשר. כיום ההתנהלות הפוכה. קודם משעבדים, ברשות הדרג המדיני, את מרבית המשאבים שנים ארוכות קדימה ואחרי כן מקצצים. למה הגענו השנה לעברי פי פחת? כי מרבית התקציב שועבדה לפרויקטים ואז לא נותר כסף לאימונים ואין כסף לקנות נייר טואלט.

![בר (מימין), חניך מצטיין בסיום קורס קצינים. משמאל: הרמטכ"ל אז, מרדכי גור](https://img.haarets.co.il/bs/0000017f-e5e1-df2c-a1ff-fff153a20000/33/c9/e1227f2fc83b777db65405ce161a/4056772388.jpg?&width=420&height=272&cmsprod "בר (מימין), חניך מצטיין בסיום קורס קצינים. משמאל: הרמטכ"ל אז, מרדכי גור. ")

בר (מימין), חניך מצטיין בסיום קורס קצינים. משמאל: הרמטכ"ל אז, מרדכי גור

"התוצאה החמורה ב-2006 היתה שיגור חיילים למלחמה בלי אימון מינימלי. ארבע שעות הכשרה בנהיגה לנהג טנק בשירות סדיר - זה מה שניתן לחיילים לפני לבנון. על הבגידה הזאת בחיילים אי אפשר לחזור שוב. לשלוח חיילים לא מאומנים לקרב זו בגידה מוסרית. יש שיפור משמעותי בכשירות מאז סוף המלחמה בלבנון, אבל עוד לא הגענו לנקודת איזון סבירה. אם ניסוג עכשיו ממה שהשגנו, זה יחזיר אותנו ל-2006. רמטכ"ל לא יכול לשלוח חיילים לקרב בלי אימון. כל השאר, מעבר לציוד הסביר, הוא כבר מותרות. נלחמים עם מה שיש".

אז צה"ל מוכר תדמית לציבור, מעבר לכשירותו האמיתית?

"צבא זה ביזנס רציני. אתה עוסק בביטחון המדינה ובחיי אדם. שיווק ביטחון לא דומה לשיווק פאמפרס או מטרנה. אתה צריך לחשוב גם על בניית הרתעה כלפי האויב. מצד שני, אסור לרמות את החברה הישראלית ובעיקר את החיילים בסופרלטיבים על כשירות ומוכנות שאינם הולמים את המציאות. הניסיון מלמד שכל בועה סופה להתפוצץ והפיצוץ הזה, אם חלילה ייגרם ביום פקודה, יהיה מאוד משמעותי, כי הלוחמים ייפגעו ממנו ראשונים.

"בפרידה מפורום מטכ"ל מדברים בדרך כלל בשבחו של המנוח, הקצין המשתחרר. אני עשיתי דבר שלא ייעשה: דיברתי על כשירות ועל הצורך להתאמן יותר, על הצורך להימנע ממלחמות מיותרות, מלחמות ברירה, על הצורך בחיזוק הערכים. צה"ל לדורותיו התברך בחיילים ומפקדים זוטרים מטובי הנוער הישראלי. ב-73' מי שהציל את המדינה היו הלוחמים בפלוגות ובגדודים ומפקדיהם שבגופם כיפרו על חטאי האלופים. מפקדי הדרג הזוטר והבינוני היו משכמם ומעלה. ב-2006 התגלה הבלוף של חוסר כשירות הלוחמים, חוסר הבנה אופרטיבית של הצבא וחולשה אסטרטגית בממשק שבין הדרג המדיני והצבאי. הרמטכ"ל חלוץ כלל לא התייעץ איתנו, חברי פורום מטכ"ל".

גם ממבצע עופרת יצוקה בעזה, שנתיים וחצי אחר כך, בר רחוק מלהתפעל. "זה היה מבצע כוחני. לא היתה בו שום הארה אופרטיבית", הוא אומר. "מבצע מוגבל עם הישגים מוגבלים. בוודאי אי אפשר להצביע עליו כעל נקודת מפנה בשיקום הצבא. אל תטעה. צה"ל הוא צבא טוב. יש לנו צבא חזק ואיכותי. החיילים הצעירים שלנו ומפקדיהם הם נכס נפלא. החובה היא לייצר לחיילים הללו תנאים ראויים שיכינו אותם ליום פקודה. זו חובתנו, המפקדים הבכירים - ולא תמיד עמדנו בה".

האומץ לחשוב אחרת

בר גדל בירושלים, שבה הוא מתגורר עד היום. הוא נשוי לחגית, העוסקת בטיפול זוגי ומשפחתי. לזוג שישה ילדים, שלושה בנים ושלוש בנות. ארבעת הגדולים יותר (בת ושלושה בנים, שהצעיר בהם עודנו בשירות חובה) שירתו כולם בצנחנים. אלוף-משנה (מיל') אריה נייגר, שהיה מ"פ במקביל לבר בחטיבת הצנחנים הסדירה באמצע שנות ה-70, אומר שבר היה המ"פ הבולט בחטיבה באותה תקופה, אבל החליט להשתחרר ולצאת ללמוד משפטים.

![עו"ד אריה נייגר](https://img.haarets.co.il/bs/0000017f-e5e1-df2c-a1ff-fff154450000/f6/1e/8e97178ac76201fd8cef465b5844/2102463225.jpg?precrop=561,560,x239,y0&width=420&height=420&cmsprod "עו"ד אריה נייגר. ")

עו"ד אריה נייגר

"ב-76' היינו יחד בקורס לוחמה זעירה, הכשרה בת שלושה שבועות שהחטיבה עשתה לקצינים צעירים, שהתחילה בתל נוף והסתיימה, בלי שתיכננו מראש, בהשתתפותנו במבצע אנטבה", נזכר נייגר. "יצאנו כל יום לניווטי בדד וישי תמיד היה מגיע בין הראשונים. באחד הערבים כמה מהקצינים סיפרו שיש במושב סמוך כרם עם ענבים טעימים במיוחד. למחרת, כולם חוזרים מהניווט וישי מגיע אחרון, כמה שעות אחרי כולם. שאלנו אותו: איפה היית? והוא אמר: רציתי לאכול מהענבים שכולם מדברים עליהם. שאלנו, מה פתאום לוקח ארבע שעות לאכול והוא ענה: לא, לקח לי ארבע שעות למצוא את בעל הכרם ולבקש ממנו רשות. זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי, אבל הסיפור אמיתי לגמרי. הייתי שם".

אחרי השחרור עשה בר מסלול כפול: מאה ימים בשנה, לעתים יותר, כמפקד צנחנים במילואים ובד בבד גם קריירה אקדמית, שבה התמנה לפרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית. הוא התמחה בדיני מסים ובין השאר עסק בשאלות של מיסוי מכשירים פיננסיים. לפני כעשור אף הועלה שמו כמועמד לחברות בבית המשפט העליון. חברו נייגר אומר ש"במידה מסוימת יש כאן פספוס כפול. אין ספק שהוא עשוי מחומר לבית המשפט העליון וגם מחומר של אלוף פיקוד. הוא פסח על שתי הסעיפים, נע כל הזמן בין המסלול המקצועי למחויבות למדינה. פעם שאלתי אותו מדוע הוא כל הזמן מדלג בין שתי הקריירות והוא אמר: אתה מכיר אותי. אני לא יכול לשבת דקה במקום אחד".

ב-2002, אחרי שפיקד על עוצבת אדום (הערבה), חזר בר לשירות קבע, כאלוף, הפעם בתפקיד משפטי - נשיא בית הדין לערעורים. פסקי הדין שחיבר היו רחוקים מתחום התמחותו המקורי ועסקו בעיקר בהיבטים של המשפט הפלילי. רבים מהם טיפלו בהגדרת זכויותיו של החייל הזוטר מול המערכת הצבאית החזקה. אחרים נדרשו לעבירות מוסריות (ובהן ביזה ואלימות) בימי האינתיפאדה השנייה. כעת, באקדמיה, הוא עוסק, לצד דיני המסים, גם בשאלות של מוסר ודיני לחימה.

אחרי המלחמה בלבנון, כשהוצע לו הפיקוד על הגיס המטכ"לי, קפץ בר על המציאה. בעיניו, הקמתו מחדש של הגיס היא הצלחה משמעותית לצבא. "לדעתי זו דוגמה יוצאת דופן לכוחות חיוביים שיש בחברה הישראלית", הוא אומר. "הקמנו אותו מאפס. כשיצאנו לדרך, מיד אחרי המלחמה בלבנון, נאמר לי שהקמת הגיס תיקח שלוש שנים. בפועל, הגיס הוקם וקיבל אחריות מבצעית כעבור שמונה חודשים. אנשים מבוגרים, חלקם בכירים מאוד, התגייסו חזרה לשירות מילואים ולצדם קצינים צעירים, תוך נכונות בלתי מוגבלת לתרום ולסייע לביטחון המדינה. הגיס גיבש תפיסה אופרטיבית ללבנון ובוודאי שיהיה לה ערך מוסף אם נידרש לכך. בניגוד ל-2006, יש היום תפיסה כוללת ומלאה באשר ללחימה במרחב לבנון".

בחמש השנים האחרונות שירת תא"ל (מיל') יעקב זיגדון במפקדת הגיס של בר. "ישי הוא לא מפקד קונבנציונלי. בדיוק משום כך הרבה מפקדים קונבנציונליים לא יודעים איך לאכול אותו", אומר זיגדון. "הצבא היה מרוויח אילו היו לו בכל מפקדה כמה קצינים כמו בר. הוא חושב אחרת, נקי וצלול. מה שהכי חשוב הוא שיש לו אומץ, לא רק אומץ להסתער, אלא גם אומץ לחשוב ולומר ההפך מאחרים. ובניגוד לאחרים הוא לא שולף, אלא מציג משנה סדורה. ראינו את זה גם כשעלו בגיס היבטים משפטיים של הפעילות בלבנון. כשהוא הזכיר את דו"ח גולדסטון, זו לא היתה שאלה של מה יגידו בחו"ל, אלא מה ההשלכות המהותיות על צה"ל בסיבוב הלחימה הבא".

חמור קופץ בראש

אחרי כמה עונות קיץ מתוחות, השנה מסתמן לכאורה ריסון בצד הלבנוני של הגבול. חיזבאללה, שנחבל במלחמה ב-2006 עוד יותר מצה"ל, אינו להוט כנראה לחזור לעימות צבאי ומוטרד בעיקר מהצרות של פטרונו, הנשיא בשאר אל-אסד בסוריה. התלקחות בלבנון, אם תתרחש, עלולה להיות בעיקר תוצאה של העברת משלוחי נשק מסוריה לחיזבאללה (שצה"ל עשוי להחליט לשבש) או של תקיפה ישראלית באיראן.

לבר, שלא היה חלק במעגל ההחלטות בשאלה האיראנית, ישנה עמדה מוצקה בעניין זה. "אי אפשר לזלזל בסכנה האיראנית", הוא אומר. "זה איום משמעותי והרטוריקה שלהם כלפי ישראל אינה משתמעת לשתי פנים. אבל צריך לבחון את המכלול, לראות גם מה קורה במצרים ובסוריה. אם בעשורים הקודמים היה ברור שבלי תמיכתה של מעצמה אין לישראל ביטחון, בתחילת שנות האלפיים, עם גבולות שלום, חשבנו שמדי פעם אפשר להתחצף לאמריקאים ולפעול באופן חד צדדי. ככל שהאיום המיידי מהגבולות ירד, ישראל השלתה את עצמה שהיא עצמאית לגמרי ואינה נזקקת לגיבוי בינלאומי. אבל במצבנו ב-2012, הבלם העיקרי מפני הפיכתה של מצרים לאויבת מוצהרת שלנו זו ארצות הברית.

הפצצה ישראלית ברפיח, מבצע עורפת יצוקה, ינואר 2009. מבצע מוגבל עם הישגים מוגבלים, בלי שום הארה אופרטיבית

הפצצה ישראלית ברפיח, מבצע עורפת יצוקה, ינואר 2009. מבצע מוגבל עם הישגים מוגבלים, בלי שום הארה אופרטיבית צילום: רויטרס

"אנחנו צריכים את האמריקאים. האיראנים שואפים להגמוניה אזורית ומאיימים בראש ובראשונה על מדינות המפרץ הפרסי. עבורנו, זו תהיה טעות אסטרטגית מהמעלה הראשונה, דווקא היום, להיבדל מהאמריקאים. ישראל צריכה לעשות כל מאמץ להיות חלק אינטגרלי מקואליציה בינלאומית בהובלה אמריקאית. בשום פנים ואופן אסור לנו לשחק את תפקיד החמור הקופץ בראש".

ההשוואות התכופות שעושה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בין האיום האיראני לבין מצבם של היהודים באירופה ערב השואה, ב-1939 מקפיצות את בר. "אם יש סיבה שבגללה השקעתי את מרבית חיי הבוגרים בצה"ל, זה הצורך לקחת חלק פעיל בביטחון ישראל", הוא אומר. "אבי ז"ל היה הניצול היחיד ממשפחתו והשואה בלי ספק השפיעה עלי ישירות. אבל להשוות את מצבנו ל-1939 זו שגיאה קשה. זה משדר בראש ובראשונה פאניקה וכאילו מדינת ישראל נכשלה בתפקיד ההיסטורי של מתן ביטחון פיזי לתושבי המדינה. ב-39' יהודים ברחו לארצות בטוחות וכולנו יודעים מה קרה למי שלא הצליח לברוח. מי שמשווה את מצב היהודים אז למצבנו היום אומר במשתמע: תברחו מכאן. הספינה טובעת. זו השוואה מופרכת. אמריקה ב-39' נקטה מדיניות בדלנית, שהיו בה גם יסודות אנטישמיים. צרפת ואנגליה מכרו לנאצים מדינות באירופה, בנזיד עדשים. עכשיו, האמריקאים והאירופים לא מוכרים אותנו. להפך, הם מובילים מהלך אמיץ בנחישות מלאה של הנשיא אובמה שלא לאפשר לאיראן להגיע לגרעין.

נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ההתחייבות שארצו לא תסבול איראן גרעינית היא הישג בלתי רגיל לישראל

נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ההתחייבות שארצו לא תסבול איראן גרעינית היא הישג בלתי רגיל לישראל צילום: אי-פי

"אלה אמירות שישראל צריכה להיות אסירת תודה עליהן, במיוחד כשהן מלוות בסנקציות ממשיות. הלחץ הבינלאומי על איראן אינו מבטיח בהכרח פתרון וייתכן שבסוף יידרש פתרון צבאי. אבל ישראל צריכה לתת עדיפות גבוהה לכך שכל מהלך כזה ייעשה בהסכמה בינלאומית ובקואליציה רחבה ככל האפשר. ההשוואה ל-1939 היסטרית וגם אינה מדויקת מבחינה היסטורית. מאידך, צריך לתת גם מחמאה לדרג המדיני. ההתחייבות של אובמה שארצות הברית לא תסבול ולא תכיל איראן גרעינית היא הישג בלתי רגיל לישראל".

ההתקפה האחרונה של ראש השב"כ לשעבר, יובל דיסקין, שהאשים את נתניהו ואת שר הביטחון אהוד ברק במשיחיות וטען שאינו סומך עליהם בשאלת איראן, העלתה את השאלה מה יגידו הראשים הנוכחיים של מערכת הביטחון, ביום ההכרעה. "אני סומך על חברי במטכ"ל שיביעו את דעתם המקצועית בכל שאלה, לרבות השאלה האיראנית", אומר בר. "אבל לפני זה ראוי שהחברה הישראלית כולה תיקח אחריות רבה יותר על גורלה האסטרטגי של המדינה. שאלות קיומיות כמו מתי יוצאים למלחמה, מהו מרחב הלגיטימציה הפנימית, האם בכלל יש אופציה של מלחמת ברירה, על מה מוכנים להיהרג ובאילו תנאים צריכים להרוג - החברה צריכה לענות עליהן הרבה לפני שהמטכ"ל יידרש להן. אמצעי התקשורת, האקדמיה והחברה בכללותה, חייבים לקחת חלק בדיון האסטרטגי. זה לא יכול להיות מסור רק להחלטתה של שביעייה סודית. בשאלות קיומיות צריך לדון לפני המלחמה ולא לתעל אנרגיות לוועדות חקירה של שש אחרי המלחמה.

"היום הדיון הציבורי בשאלות היסוד האסטרטגיות חסר ולעתים קטסטרופלי, יש אישים בדרג המדיני שצוברים מיילג' פוליטי לצורכי הפריימריז הקרובים, על חשבון שאלות קיומיות למדינה. אזכור השואה והדיון במיצובם של מנהיגינו בהיסטוריה עלולים להשפיע על החלטות אופרטיביות. אני חושש שאמוציות עלולות לגבור על החלטות רציונליות. ההתחשבות היתרה במשק כנפי ההיסטוריה מפריעה לי מאוד. יצחק שמיר, במלחמת המפרץ ב-91', לא התרגש מרוחות המלחמה. כך נוהג מנהיג אמיתי. הרייטינג היחידי הרלוונטי בהקשר של הדיון האיראני הוא מעמדה וביטחונה של מדינת ישראל ולא זה של קברניטיה".

רבנים ותרנגולות

בר הוא חניך "כיתת האלופים" בישיבת נתיב מאיר שבשכונת בית וגן בירושלים. יחד איתו למדו בכיתה סגן הרמטכ"ל, האלוף יאיר נוה, האלוף (מיל') אלעזר שטרן, הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ ותא"ל (מיל') שוקי שחרור. האלוף במילואים גרשון הכהן למד בכיתה שמעליהם. כשהתגייס לצנחנים, ב-74', היה בר אחד הקצינים הדתיים היחידים בחטיבה. היום, כמו אז, הוא מסרב לראות את עצמו כשליח המגזר.

בקיץ האחרון הטיל עליו הרמטכ"ל, בני גנץ, לפרק עבורו מוקש רגיש במיוחד, פרשת נוסח ה"יזכור". הפרשה נולדה בפרסום ב"הארץ", על כך שבתשובה רשמית של מזכירות הפיקוד העליון (הצמודה ללשכת הרמטכ"ל) לעיתונאי מנשה רז, נאמר כי הנוסח המחייב של התפילה נפתח במילים "יזכור אלוהים", במקום הנוסח המקורי, "יזכור עם ישראל". הדברים עוררו מחאה חריפה, בראש ובראשונה מצד הורים שכולים. שר הביטחון והרמטכ"ל ציפו מבר להגיע לנוסח פשרה: "יזכור אלוהים ועם ישראל". בר הפתיע וקבע, בהחלטה מנומקת, כי יש לחזור לנוסח המקורי. המהלך נתקל בביקורת מצד רבנים אחדים, אך עבר בהצלחה.

בר מתרחק משיוך פוליטי, אף שבין השורות של דבריו אפשר להבין מה דעתו על היבטים מסוימים במפעל ההתנחלות, שהפך בעשורים האחרונים לייצוג העיקרי של המחנה "שלו" בציבור. "המותג ציונות דתית הוא בלוף", הוא טוען. "זה מותג מניפולטיבי. משתמשים בו בשמאל ובימין משיקולים אינטרסנטיים, כל מחנה לצרכיו. מבחינה מהותית, הציונות הדתית הטרוגנית, כמו החברה החילונית. ישנן פנים רבות לחובשי כיפות".

ועדיין, הצבא הפך לקו החזית העיקרי של מלחמות הדת, למשל בוויכוח על שירות משותף של חיילות ולוחמים דתיים, מה שצה"ל מכנה "השילוב הראוי".

"השילוב הראוי נולד בחטא. מרבית הנושאים שנכנסים לראש הפרק הזה משקפים בעיות מדומות, לא אמיתיות. כל מה שכרוך בצנעת הפרט, בכבוד האדם, אינו חלק מתחום הדיון הזה. שירותים ומקלחות נפרדים קיימים גם במוסדות מעורבים, חילוניים. זה עניין אנושי אלמנטרי, לא עניין לרבנים לעסוק בו. מאידך, קיימות גם בעיות אמיתיות בתחום השילוב המגדרי בצבא. כשקצינת קשר רוצה לשרת בגדוד שריון, ובלחימה לא יורדים שלושה ימים מהטנק, יש בעיה של חיים משותפים בתנאים קשים. אם בקורס בחיל הים נדרשת כשירות בשחייה ויש חניך הסדרניק ולצדו בחורה חילונית, המפגש ביניהם, בבגדי ים, יכול ליצור בעיה של נורמת הצניעות הדתית. אבל אלה בעיות נקודתיות שצריך וניתן לפתור. העצמת הבעיה היתה טעות אסטרטגית של הרבנים. רוב הבעיות הללו כלל אינן עניין לרבנים. הנוער הדתי איכותי ברובו ומבין את ההקשר הממלכתי שבו הצבא פועל. רובם המכריע יקשיבו למפקדים, לא לרבנים, בזמן דילמה".

כשרבנים החלו למחות, בתחילת העשור הקודם, על בעיות שנבעו משירות החיילות, מינה הרמטכ"ל מופז את בר לחבר ב"ועדת השילוב הראוי". "באו רבנים והתלוננו על מתקני שירותים ועל שירות הבנות", מספר בר. "אמרתי להם שהבנות בצבא עושות עבודת קודש. סמב"ציות ומדריכות שריון שהחליפו בנים, עשו עבודה טובה יותר וגם שיחררו בכך בנים לתפקידי לחימה. התוצאה היא צבא טוב יותר. ככל שנרבה בפתיחת מגוון תפקידים לחיילות כך ייטב לצה"ל. למחרת התקשר אלי אחד הרבנים ואמר: הלכנו לרמטכ"ל להגיד לו שייתן לך דרגת אלוף. אמרתי: אבל אני רק מפקד אוגדה. והוא ענה: בלאו הכי אתה כבר מתפקד כמפקד גיס, גיס חמישי. אתה דתי שמכניס לנו גול עצמי. מובן שלמחרת שוחררתי מהחברות בוועדה.

"מרבית הרבנים אנשים איכותיים, מסורים וערכיים וטובת המדינה עומדת לנגד עיניהם. זכותם לפעול על פי הבנתם ומצפונם. אבל התערבות הרבנים בצבא פסולה בשני הקשרים. יש רבנים, גם אם מעטים, שאמונתם המשיחית-דתית מעבירה אותם על דעתם ועל דתם. מי שעסק בהתנתקות בהטפה לסירוב פקודה עירב מין בשאינו מינו, ולא הבחין בין עמדתו הדתית לבין אופן מילוי פקודות בצבא".

בר זוכר שיחה שהותירה בו רושם עמוק בשנתו האחרונה בנתיב מאיר. "זה היה שנה אחרי יום הכיפורים. ראש הישיבה היה הרב אריה בינה ז"ל. באותה תקופה החלו הפגנות של הימין נגד הנרי קיסינג'ר, 'בעל הגויה' כפי שקרא לו רב ידוע, על רקע הסדרי הביניים בסיני. היו תלמידים בישיבה שביקשו לצאת להפגנות והסתמכו על רבנים ממרכז הרב. הרב בינה דפק על השולחן ואמר: 'רבנים מבינים באיסור והיתר. הם יודעים להגיד מתי תרנגולת כשרה למאכל. הם אינם מבינים בשאלות אסטרטגיות. כאשר רבנים עוסקים בשאלות אסטרטגיות, נגרם חילול השם'. לצערי, הרב בינה צדק אז וצודק שבעתיים היום.

"אתוס המשיח הוא אתוס מרכזי. כיסופי גאולה, האמונה בביאת המשיח, הם חלק מעקרונות היסוד של היהדות. אבל כשכיסופים אוטופיים קובעים סדר יום ריאלי מדיני, הדעת משתבשת. אצל חלק מהרבנים יש שיח משיחי שאסור שייכנס לשורות הצבא.

"הסכנה השנייה היא מצד רבנים שקנאותם הדתית מכתיבה להם סדר יום שלא יכול להתיישב עם עצם השירות בצבא. שירות משותף עם חילונים מחייב פשרות. ב-48' היו לפלמ"ח פלוגות דתיות. צה"ל הממלכתי של דוד בן גוריון השכיל עם הקמתו לפרק מסגרות הומוגניות ולקבוע פקודות מטכ"ל המניחות יסוד לצבא אחד, ממלכתי. מטבע הדברים, הפקודות הללו יוצרות רף מינימלי לדו קיום ולשירות משותף. הרב שלמה גורן התפשר על תנאי מינימום של כשרות וקבע שלא יהיה בישול חלבי במטבחים צבאיים. זה רחוק מרחק רב ממודל הכשרות האופטימלי בבתים דתיים רבים, אבל שמירת המינימום ההלכתי מאפשרת קיום משותף. שני הצדדים השכילו להתפשר.

"רבנים שבאים עם סדר יום קיצוני כמו בעניין שירת הנשים גורמים נזק כפול לצבא: הם מאיימים על המרכיב המהותי, הממלכתי, של צבא, המשותף לכלל שבטי החברה הישראלית והם קוראים תיגר על מערכת הפיקוד הצבאי. הם אומרים לתלמידיהם במפורש שדברי הרב קודמים לפקודת המפקד. זו אמירה שלא יכולה להתקבל כלגיטימית במערכת צבאית היררכית, שלא סובלת התערבות של קבוצות לחץ מכל סוג שהוא. פקודה בצבא חייבים לקיים, למעט פקודה בלתי חוקית בעליל. הרבנות הצבאית היא היחידה שמוסמכת להשפיע על פקודות הצבא בהקשרים הלכתיים ולכן אסור שמאווייהם וגחמותיהם של הרבנים החיצוניים ישפיעו על סדר יומו של צה"ל. החיבור המסוכן מכל הוא החיבור בין קנאות דתית והזיות משיחיות. זהו חומר נפיץ שכבר עשה בעבר נזקים רבים, חלקם בלתי הפיכים, לעם ישראל".

התגאית בהחלטה על ה"יזכור". בדיעבד, אתה לא חושב שזה היה קרב מאסף מול הרבנים? שבלימתם בפרשה הזאת היתה ההישג האחרון של הגישה הממלכתית הישנה בצבא?

"מאוד חשוב מה הצבא יעשה וכיצד ינהג עכשיו. אם המפקדים ידבקו בעקרונות הממלכתיות, לא יקרה כלום. בכל מקרה שבו הצבא ישיג פשרות מקומיות וילך לקראת קבוצות לחץ דתיות בנסיבות שאינן מצדיקות זאת, ייווצר מדרון חלקלק. אילו הסכמנו שנוסח תפילת ה'יזכור' ישונה ל'יזכור אלוהים ועם ישראל' זו היתה עלולה להיות פשרה מפא"יניקית גרועה".

התפרצות הווירוס הקנאי

הוויכוח על שירת נשים, אומר בר, הוא "מקרה טיפוסי של התפרצות הווירוס הקנאי. נשים שרות בצה"ל עוד מיום הקמתו. מדוע התעוררה בעיה ב-2011? בגלל קנאות דתית שמנסה להשית ערכים שאינם מקובלים על כלל החברה בתוך הצבא הממלכתי. החיילות השרות מופיעות בלבוש הולם והן שרות בדרך כלל שירים שהם נכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית. כבודן של הזמרות חשוב מאוד גם מבחינה הלכתית והן אינן מוקצות מבחינת מיאוס. הדרה, מכל סוג, היא חילול השם וביזוי הדת בקרב הציבור הרחב. צדיק באמונתו יחיה, בביתו ובדל"ת אמותיו. בפרהסיה הציבורית מתבקשת פשרה. בהעדרה, לא נוכל לקיים צבא.

"חיילים עם ערכים ישנם בכל המחנות. כבר בלבנון, בשנות ה-80, היו לוחמים שלי שהתייסרו בגלל הצורך לבצע חיפושים בבתי משפחות של חשודים בלילות. חיילים רבים פנו אלי בבקשות לעסוק באבטחה פריפריאלית של אזור המעצר, בלי מגע קרוב עם האזרחים ובעיקר עם ילדיהם הקטנים. כל חייל שבא עם בעיה מצפונית, השתדלתי ללכת לקראתו ככל האפשר, אם זה נבע מקושי אמיתי פנימי שלו. אבל בפרשה של שירת נשים היתה התנהלות של ועד עובדים, של סקטור שמסרב לקבל כקולקטיב את פקודות המפקדים והצבא.

"מפקד צריך לעשות כל מאמץ, בכפוף לצורך לבצע את משימתו, להיענות לבקשת חייל כל זמן שהיא אישית ולא ציבורית. אבל בקשות סקטוריאליות של קבוצה מאורגנת, של ועדים ומגזרים, אינן קבילות. הן מאיימות על שדרת הפיקוד ומתריסות בפני המפקד. מי שמסרב פקודה בנסיבות כאלה צריך להישלח לכלא".

![האלוף אביחי מנדלבליט, לשעבר הפצ"ר. חייבים לחקור כל מקרה מוות](https://img.haarets.co.il/bs/0000017f-e5e1-df2c-a1ff-fff155da0000/f0/a1/f5137db40edbd4e41997cc074e76/2023573979.jpg?&width=420&height=420&cmsprod "האלוף אביחי מנדלבליט, לשעבר הפצ"ר. חייבים לחקור כל מקרה מוות. צילום: פלאש 90")

האלוף אביחי מנדלבליט, לשעבר הפצ"ר. חייבים לחקור כל מקרה מוות צילום: פלאש 90

כמשפטן שלא שירת מעולם בפרקליטות הצבאית, היתה הקריירה של בר במטכ"ל רצופה במחלוקות, קצתן עקרוניות וקצתן אישיות, עם הפצ"רים, האלופים מנחם פינקלשטיין ואביחי מנדלבליט. לאורך שנות האינתיפאדה השנייה הוא תקף בחריפות את החלטת הפרקליטות להימנע ברוב המקרים מחקירת מקרי מוות בשטחים, מדיניות ששונתה אשתקד, בנימוק שהרגיעה בגדה מאפשרת כעת חקירה פלילית סדורה של כל תקרית כזאת.

צה"ל שגה, טוען בר. "במלחמה אין חובה לחקור כל מקרה מוות באמצעות חקירה פלילית כי התנאים לא מאפשרים זאת. אבל בכל המצבים האחרים, שאינם מלחמה, חייבים לחקור כל תלונה על דבר עבירה ובוודאי כל מקרה מוות. צה"ל התמיד במדיניות זו גם מששככה האש. רק כשמונתה ועדת טירקל הודיע הפצ"ר הקודם לפני כשנה, ערב עדותו בוועדה, על שינוי המדיניות. זו טעות מצערת".

איך התייחסת לטענות כאילו צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם?

"זו אמירה בעייתית. אי אפשר להוכיח אותה. נכון שהרוב המוחלט של החיילים עומדים בכבוד במבחנים מוסריים קשים. בד בבד, יש, היו ויהיו גם חריגים, כמו בצבאות אחרים שמפעילים כוח בלחימה. המבחן המשמעותי שלנו הוא בטיפול אפקטיבי בחריגים ולא בהפרחת סיסמאות. זה מחייב מערכת שקופה, פתוחה, שחוקרת ובוחנת את עצמה כל הזמן. אפשר היה לצפות שהפרקליטות הצבאית תנחיל לכלל חיילי צה"ל את הצורך בחקירה, בפתיחות ובשקיפות. חבל שהפרקליטות בשנות האלפיים לא שמרה את נורמות החקירה של צה"ל בשנות ה-90. חקירת מצ"ח אינה שוט שמאיימים בו, בוודאי על מי שאין לו מה להסתיר - ולצה"ל, ככלל, אין מה להסתיר. האינטרס המוסרי והמקצועי של צה"ל הוא לחקור.

"יש קשר בין הזובור בגבעתי, ועוד מקרים של אלימות חיילים כלפי חיילים, לבין הפעילות בשטחים. צבא הוא ארגון כוחני ואלים, לא מלכ"ר וולונטרי. תפקידו, מעצם הגדרתו, הוא לתת ביטחון לאזרחי המדינה. יש לו פלטפורמות אלימות, כלי נשק, אמצעים שתכליתם גם להרוג בשעת הצורך. דווקא בגלל פוטנציאל הכוח, צה"ל השכיל בקוד האתי שלו להפנים את מגבלות הכוח ולקבוע גבול אתי, של כבוד האדם. זו הפנמה שאינה טריוויאלית לצבא. עומדת מאחוריה הבנה עמוקה שקיימת סכנה כי ייעשה בכוח הצבאי שימוש לרעה במסגרת החוק, להפעלת אלימות שנעשית לכאורה ברשות ובסמכות. אפשר להיות, בלשון חז"ל 'נבל ברשות התורה' ולכן, דרוש חסם מוסרי בפני הפעלת הכוח - כבוד האדם, כבוד חיילינו וגם כבוד אויבינו. במובן הזה הדברים קשורים. מי שאינו מפנים כבוד חייליו, לא יפנים את כבוד אויביו".

אבני דרך בחייו של ישי בר

* בוגר הישיבה התיכונית נתיב מאיר בירושלים

* מ"פ בחטיבת הצנחנים

* פרופסור למשפטים באוניברסיטה העברית, מומחה בדיני מיסוי

* מח"ט צנחנים במילואים

* מפקד אוגדה במילואים

* נשוי ואב לשישה ילדים

* בתחילת העשור הקודם מונה לחבר ב"ועדת השילוב הראוי" בצה"ל, לבחינת השירות המשותף של חיילות לצד חיילים דתיים; בגלל התנגדות רבנים לעמדתו הוצא מהוועדה למחרת ישיבתה הראשונה

* אלוף בקבע, בתפקיד נשיא בית הדין הצבאי לערעורים

* מפקד הגיס המטכ"לי

* בקיץ האחרון הטיל עליו הרמטכ"ל לפסוק בשאלת הנוסח של תפילת "יזכור" בצה"ל: "יזכור אלוהים", או הנוסח המקורי, "יזכור עם ישראל". בר הפתיע וקבע כי יש לחזור לנוסח המקורי

* מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה. לצד דיני המסים, עוסק גם בשאלות של מוסר ודיני לחימה

לחצו לקבלת עדכונים בנושא:

על סדר היום

ליאור שטרנפלד פגש את נשיא איראן. הוא משוכנע שלא מדובר באיום קיומי

![568800](https://img.haarets.co.il/bs/00000193-25ce-db8b-addf-7dde75dd0000/19/54/560ad5a84ec09cf47db2a97efce5/59307753.JPG?&width=4&height=2&cmsprod "הופמן, השבוע בניו יורק. "הפלה הפכה להליך כמעט בלתי אפשרי ב-17 מדינות בארה"ב. זו בעצם עבדות". צילום: אמיל סלמן")

האלוף שלא מתבייש לא להסתער - סוף שבוע (original) (raw)