משנה - מסכת בכורות (original) (raw)

מסכת בכורות פרק א

א,א הלוקח עובר חמורו של נוכרי, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף עימו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה--פטור מן הבכורה: שנאמר "בישראל" (במדבר ג,יג), אבל לא באחרים. הכוהנים והלויים פטורין מקל וחומר--אם פטרו את של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו את עצמן.

א,ב פרה שילדה כמין חמור, וחמור שילדה כמין סוס--פטור מן הבכורה: שנאמר "ופטר חמור" (שמות לד,כ) ו"פטר חמור" (שמות יג,יג), שני פעמים--עד שיהא היולד חמור, והנולד חמור. ומה הן באכילה--בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה, מותר באכילה; וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה, אסור באכילה: שהיוצא מן הטמא, טמא; והיוצא מן הטהור, טהור. דג טמא שבלע דג טהור, מותר באכילה; ודג טהור שבלע דג טמא, אסור באכילה--לפי שאינו גידוליו.

א,ג חמורו שלא ביכרה, וילדה שני זכרים--נותן טלה לכוהן; זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו. שתי חמוריו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--נותן שני טלאים לכוהן; זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה--נותן טלה אחד לכוהן; שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--אין כאן לכוהן כלום.

א,ד אחת ביכרה, ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים--נותן טלה אחד לכוהן; זכר ונקבה, מפריש טלה אחד לעצמו. פטר חמור נפדה בשה: מן הכבשים ומן העיזים, זכר ונקבה, גדול וקטן, תמים ובעל מום--פודה בו. ופעמים הרבה נכנס לדיר להתעשר; ואם מת, נהנין בו.

א,ה אין פודין לא בעגל, ולא בחיה, ולא בשחוטה, ולא בטריפה, ולא בכלאיים, ולא בכוי. רבי אלעזר מתיר בכלאיים, מפני שהוא שה; ואוסר בכוי, מפני שהוא ספק. נתנו לכוהן--אין הכוהן רשאי לקיימו, עד שיפריש שה תחתיו.

א,ו המפריש פדיון פטר חמור, ומת--רבי אליעזר אומר, חייב באחריותו, כחמש סלעים של בן; וחכמים אומרין, אין חייב באחריותו, כפדיון מעשר שני. העיד רבי יהושוע ורבי צדוק על פדיון פטר חמור שמת, שאין כאן לכוהן כלום. מת פטר חמור--רבי אליעזר אומר, ייקבר, ומותר בהניתו של טלה; וחכמים אומרין, אינו צריך להיקבר, והטלה לכוהן.

א,ז לא רצה לפדותו--עורפו בקופיס מאחוריו, וקוברו. מצות פדייה קודמת למצות עריפה, שנאמר "אם לא תפדה וערפתו" (שמות יג,יג; שמות לד,כ). מצות יעידה קודמת למצות פדייה, שנאמר "אשר לו יעדה--והפדה" (שמות כא,ח). מצות ייבום קודמת למצות חליצה--בראשונה, שהיו מתכוונין לשם מצוה; ועכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, אמרו מצות חליצה קודמת למצות ייבום. מצות גאולה באדון הוא קודם לכל אדם, שנאמר "אם לא ייגאל, ונמכר בערכך" (ויקרא כז,כז).

מסכת בכורות פרק ב

ב,א הלוקח עובר פרתו של נוכרי, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו בקבלה--פטור מן הבכורה: שנאמר "בישראל" (במדבר ג,יג), אבל לא באחרים. הכוהנים והלויים חייבין: לא נפטרו מבכור בהמה טהורה; לא נפטרו אלא מפדיון הבן, ומפטר חמור.

ב,ב כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו--חייבין בבכורה ובמתנות, ויוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואינן עושין תמורה, ואם מתו ייפדו: חוץ מן הבכור ומן המעשר.

ב,ג כל שקדם הקדשן את מומן, או מום עובר להקדשן, ולאחר מכן נולד להן מום קבוע ונפדו--פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין לחולין להיגזז ולהיעבד, וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ועושין תמורה; ואם מתו, ייקברו.

ב,ד המקבל צאן ברזל מן הגוי--ולדות פטורין, ולדי ולדות חייבין; העמידו ולדות תחת אימותיהן--ולדות פטורין, ולדי ולדות חייבין. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אפילו עד עשרה דורות--פטורין, שאחריותן לנוכרי.

ב,ה רחל שילדה כמין עז, ועז שילדה כמין רחל--פטור מן הבכורה; ואם יש בו מקצת סימנין, חייב.

ב,ו רחלו שלא ביכרה, וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהם כאחת--רבי יוסי הגלילי אומר, שניהם לכוהן, שנאמר "הזכרים--לה'" (שמות יג,יב); וחכמים אומרין, אי אפשר, אלא אחד לו ואחד לכוהן. רבי טרפון אומר, כוהן בורר לו את היפה. רבי עקיבה אומר, משמנין ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב, וחייב במתנות; רבי יוסי פוטר. מת אחד מהן, רבי טרפון אומר, יחלוקו; רבי עקיבה אומר, המוציא מחברו, עליו הראיה. זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום.

ב,ז שתי רחליו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--שניהם לכוהן; זכר ונקבה, הזכר לכוהן. שני זכרים ונקבה, אחד לו ואחד לכוהן. רבי טרפון אומר, כוהן בורר לו את היפה. רבי עקיבה אומר, משמנין ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב, וחייב במתנות; רבי יוסי פוטר. מת אחד מהן, רבי טרפון אומר, יחלוקו; רבי עקיבה אומר, המוציא מחברו, עליו הראיה. שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--אין כאן לכוהן כלום.

ב,ח אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים--אחד לו ואחד לכוהן. רבי טרפון אומר, כוהן בורר לו את היפה. רבי עקיבה אומר, משמנין ביניהן, והשני ירעה עד שיסתאב, וחייב במתנות. רבי יוסי פוטר, שהיה רבי יוסי אומר, כל שחליפיו ביד כוהן, פטור מן המתנות; רבי מאיר מחייב. מת אחד מהן, רבי טרפון אומר, יחלוקו; רבי עקיבה אומר, המוציא מחברו, עליו הראיה. זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום.

ב,ט יוצא דופן והבא אחריו--רבי טרפון אומר, ירעו עד שיסתאבו, וייאכלו במומן לבעלים; רבי עקיבה אומר, שניהן אינן בכור--הראשון מפני שאינו פטר רחם, והשני משום שקדמו אחר.

מסכת בכורות פרק ג

ג,א הלוקח בהמה מן הגוי, ואין ידוע אם ביכרה אם לא ביכרה--רבי ישמעאל אומר, עז בת שנתה ודאי לכוהן, מכאן ואילך ספק; רחל בת שתיים ודאי לכוהן, מכאן ואילך ספק; פרה וחמור בני שלוש ודאי לכוהן, מכאן ואילך ספק. אמר לו רבי עקיבה, אילו בוולד בלבד הבהמה נפטרת, היה כדבריך: אלא אמרו, סימן הוולד בבהמה דקה, טינוף; ובגסה, שליה; ובאישה, שפיר ושליה. זה הכלל--כל שידוע שביכרה, אין כאן לכוהן כלום; וכל שלא ביכרה, הרי זה לכוהן; ואם ספק, ייאכל במומו לבעלים. רבי אליעזר בן יעקוב אומר, בהמה גסה ששפעה חררת דם--הרי זו תיקבר, ונפטרה מן הבכורה.

ג,ב רבן שמעון בן גמליאל אומר, הלוקח בהמה מניקה מן הגוי, אינו חושש שמא בנה של אחרת היה; נכנס לתוך עדרו, וראה את המבכרות מניקות ואת שאינן מבכרות--אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו, או שמא בנה של זו בא לו אצל זו.

ג,ג רבי יוסי בן משולם אומר, השוחט את הבכור--עושה מקום בקופיס מכאן ומכאן, ותולש את השער, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו; וכן התולש את השיער, לראות מקום המום.

ג,ד שיער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך שחטו--עקביה בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין, דברי רבי יהודה. אמר רבי יוסי, לא בזה התיר עקביה, אלא בשיער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך מת--בזה עקביה בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין. הצמר המדובלל בבכור--את שהוא נראה עימו מן הגיזה, מותר; ואת שאינו נראה מן הגיזה, אסור.

מסכת בכורות פרק ד

ד,א עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור: בבהמה דקה, שלושים יום; ובגסה, חמישים יום. רבי יוסי אומר, בדקה, שלושה חודשים. אמר לו כוהן בתוך זמן זה, תנהו לי--הרי זה לא ייתנו לו; ואם היה בעל מום, ואמר לו תן לי שאוכלנו--מותר. ובשעת המקדש--אם היה תמים, ואמר לו תן לי שאקריבנו--מותר. הבכור נאכל שנה בשנה, בין תמים בין בעל מום--שנאמר "לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה" (דברים טו,כ).

ד,ב נולד לו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש; לאחר שנתו, אינו רשאי לקיימו אלא עד שלושים יום.

ד,ג השוחט את הבכור, ומראה את מומו--רבי יהודה מתיר; רבי מאיר אומר, הואיל ונשחט שלא על פי מומחה, אסור.

ד,ד מי שאינו מומחה, וראה את הבכור, ונשחט על פיו--הרי זה ייקבר, וישלם מביתו. דן את הדין--זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טמא את הטהור טהר את הטמא--מה שעשה עשוי, וישלם מביתו; ואם היה מומחה בית דין, פטור מלשלם. מעשה בפרה שניטלה האום שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו. אמר תודרוס הרופא, אין פרה וחזירה יוצאין מאלכסנדריה, עד שחותכין את האום שלה, בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון, הלכה לה חמורך, טרפון. אמר לו רבי עקיבה, רבי טרפון, פטור אתה, שמומחה של בית דין אתה, שכל המומחה בבית דין פטור מלשלם.

ד,ה הנוטל שכרו להיות רואה בכורות--אין שוחטין על פיו, אלא אם כן היה מומחה כאילה ביבנה: שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבעה איסרות בבהמה דקה, ושישה בגסה--בין תמים, בין בעל מום.

ד,ו הנוטל שכרו לדון, דיניו בטילים; להעיד, עדותו בטילה. להזות ולקדש--מימיו מי מערה, ואפרו אפר מקלה. אם היה כוהן--מטמאהו מתרומתו, מאכילו ומשקהו וסכו; ואם היה זקן--מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל.

ד,ז החשוד על הבכורות--אין לוקחין ממנו בשר צבאים, ולא עורות שאינן עבודין. רבי אליעזר אומר, לוקחין ממנו עורות של נקבה; ואין לוקחין ממנו צמר מלובן וצואי, אבל לוקחין ממנו טווי ואריג.

ד,ח החשוד על השביעית--אין לוקחין ממנו פשתן, אפילו סרוק; אבל לוקחין ממנו טווי ובגדים.

ד,ט החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין--אין לוקחין ממנו, אפילו מים ומלח, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר, כל מי שיש בו זיקת תרומה ומעשרות, אין לוקחין ממנו.

ד,י החשוד על השביעית, אינו חשוד על המעשרות; החשוד על המעשרות, אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה, חשוד על הטהרות; ויש שהוא חשוד על הטהרות, ואינו חשוד לא על זה ולא על זה. זה הכלל--החשוד על דבר, לא דנו ולא מעידו.

מסכת בכורות פרק ה

ה,א כל פסולי המוקדשין--נמכרין באטליס, ונשחטין באטליס, ונשקלין בליטרה: חוץ מן הבכור ומן המעשר, שהניתן לבעלים. פסולי המוקדשין, הניתן להקדש. ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור.

ה,ב בית שמאי אומרין, לא יימנה ישראל עם הכוהן על הבכור; ובית הלל מתירין, אפילו גוי. בכור שאחזו דם--אפילו הוא מת, אין מקיזין לו את הדם, דברי רבי יהודה. וחכמים אומרין, יקיז--ובלבד, שלא יעשה בו מום; ואם עשה בו מום, הרי זה לא ישחוט עליו. רבי שמעון אומר, יקיז, אף על פי שהוא עושה בו מום.

ה,ג הצורם אוזן הבכור--הרי זה לא ישחוט עולמית, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרין, כשייוולד לו מום אחר, ישחוט עליו. מעשה בזכר של רחלים זקן, ושיערו מדולדל; ראהו קוסדור אחד, ואמר, מה טיבו של זה. אמרו לו, בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום. נטל פגיון וצרם את אוזנו; ובא מעשה לפני חכמים, והתירוהו. ראה שהתירו; הלך וצרם באוזני בכורות אחרים, ואסרו. פעם אחת היו תינוקות משחקין בשדה, וקשרו זנבות טלאים זה לזה, ונפסקה זנבו של אחד מהן, והרי הוא בכור; ובא מעשה לפני חכמים, והתירו. ראו שהתירו; הלכו וקשרו מזנבי בכורות אחרים, ואסרו. זה הכלל--כל שהוא לדעתו, אסור; ושלא לדעתו, מותר.

ה,ד היה בכור רודפו, ובעטו ועשה בו מום--הרי זה ישחוט עליו. כל המומין הראויין לבוא בידי אדם--רועי ישראל, נאמנין; ורועי הכוהנים, אינם נאמנין. רבן שמעון בן גמליאל אומר, נאמן הוא על של חברו, ואינו נאמן על של עצמו; רבי מאיר אומר, החשוד על דבר, לא דנו ולא מעידו.

ה,ה נאמן הכוהן לומר, הראיתי בכור זה, ובעל מום הוא. הכול נאמנין על מומי מעשר. בכור שנסמת עינו, ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו--הרי זה יישחט על פי שלושה בני כנסת; רבי יוסי אומר, אפילו יש שם עשרים ושלושה, לא יישחט אלא על פי מומחה.

ה,ו השוחט את הבכור, ומכרו, ונודע שלא הראהו--מה שאכלו אכלו, ויחזיר להם את הדמים; ומי שלא אכלו--ייקבר, ויחזיר להם את הדמים. וכן השוחט את הפרה, ונודע שהיא טריפה--מי שאכלו אכלו, ויחזיר להם את הדמים; ומי שלא אכלו, יחזירו לו את הבשר, והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגויים, או הטילוהו לכלבים--ישלמו לו דמי טריפה.

מסכת בכורות פרק ו

ו,א על אלו מומין שוחטין את הבכור: נפגמה אוזנו מן הסחוס, אבל לא מן העור; נסדקה, אף על פי שלא חסרה; ניקבה מלוא כרשינה, או שיבשה. איזו היא יבשה--כל שתינקב, ואינה מוציאה טיפת דם; רבי יוסי בן משולם אומר, יבשה, שתהא נפרכת.

ו,ב ריס של עין שניקב, שנסדק, שנפגם, היה בעינו דק, או תבלול, חילזון, נחש, עינב. איזה הוא תבלול--לבן הפוסק בסירה, ונכנס בשחור; בשחור, ונכנס בלבן--אינו מום, שאין מומין בלבן.

ו,ג חוורוור והמים הקבועים. איזה הוא חוורוור הקבוע, כל ששהה שמונים יום; רבי חנינה בן אנטיגנוס אומר, בודקין אותו שלושה פעמים, בתוך שמונים יום. ואלו הן המים הקבועים: אכל לח ויבש של גשמים, ולח ויבש של שלהים, או שאכל יבש ואחר כך אכל את הלח--אינו מום, עד שיאכל יבש אחר הלח.

ו,ד חוטמו שניקב, שנפגם, שנסדק; שפתו שנקבה, שנפגמה, שנסדקה. חיטיו החיצונות שניקבו או שנפגמו ושנגממו, חיטיו הפנימייות שנעקרו; רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, אין בודקין מן המתאימות ולפנים, אף לא המתאימות.

ו,ה נפגם הזובן, והעריה של נקבה במוקדשין. נפגמה הזנב מן העצם, אבל לא מן הפרק, או שהיה ראש הזנב מפצל עצם, או שיש בשר בין חוליה לחוליה מלוא אצבע.

ו,ו אין לו ביצים, אין לו אלא ביצה אחת. רבי ישמעאל אומר, אם יש לו שני כיסין, יש לו שתי ביצים; אין לו אלא כיס אחד, אין לו אלא ביצה אחת. רבי עקיבה אומר, מושיבו על חורגוזו וממעך--אם יש שם ביצה, סופה לצאת. מעשה שמיעך ולא יצאת, ונשחט ונמצאת דבוקה בכסלים; והתיר רבי עקיבה, ואסר רבי יוחנן בן נורי.

ו,ז בעל חמש רגליים, או שאין לו אלא שלוש, או שרגליו קלוטות כשל חמור, והשחול, והכסול. איזה הוא שחול, שנשמטה ירכו; וכסול, כל שאחת מירכיו גבוהה.

ו,ח נשבר עצם ידו ועצם רגלו, אף על פי שאינו ניכר. מומין אלו מנה אילה ביבנה, והודו לו חכמים. ועוד שלושה הוסיף, אמרו לו, לא שמענו אלא אלו: שגלגל עיניו עגול כשל אדם, פיו דומה לשל חזיר, ושניטל רוב המדבר של לשונו. בית דין של אחריהם אמרו, הרי אלו מומין.

ו,ט מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון, ושאל רבן שמעון בן גמליאל לחכמים ואמרו, הרי זה מום. אוזן הגדי שהייתה כפולה--אמרו חכמים, בזמן שהוא עצם אחד, אינו מום. רבי חנניה בן גמליאל אומר, זנב הגדי שהיא דומה לשל חזיר, ושאין בה שלוש חוליות--הרי זה מום.

ו,י רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, את שיבולת בעינו, שנפגם עצם ידו, ועצם רגלו, או שנפגם עצם שבפיו. עינו אחת גדולה ואחת קטנה, אוזניו אחת גדולה ואחת קטנה--במראה, אבל לא במידה. רבי יהודה אומר, אחת מביציו גדולה כשתיים בחברתה, ולא הודו לו חכמים.

ו,יא זנב העגל שאינה מגעת לערקוב--אמרו חכמים, כל מרבית העגלים כן, כל זמן שהן מגדילין הן נמתחות. באיזה ערקוב אמרו, רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, בערקוב שבאמצע הירך. על אלו מומין שוחטין את הבכור, ופסולי המוקדשין נפדין עליהן.

ו,יב ואלו שאין שוחטין עליהן, לא במקדש ולא במדינה: חוורוור והמים שאינן קבועין, וחיטיו הפנימייות שנפגמו ושנגממו, ובעל גרב, ובעל יבולת, ובעל חזזית, וזקן, וחולה, ומזוהם, ושנעברה בו עבירה, או שהמית את האדם, וטומטום, ואנדרוגינוס--לא במקדש ולא במדינה. רבי ישמעאל אומר, אין מום גדול מזה; וחכמים אומרין, אינו בכור, אלא נגזז ונעבד.

מסכת בכורות פרק ז

ז,א מומין אלו, בין קבועין בין עוברין, פוסלין באדם. ויתר עליהם באדם: הכילון, והלפתס, והמקבן, ושראשו שקוט, ושקיפס; ובעלי חטורת--רבי יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין.

ז,ב הקירח, פסול. איזה הוא קירח, כל שאין לו שיטה של שיער מקפת מאוזן לאוזן; ואם יש לו, הרי זה כשר. אין לו גבינין, אין לו אלא גבין אחד--זה הוא "גיבן" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה. רבי דוסא אומר, כל שגביניו שוכבין; רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, כל שיש לו שני גבין, ושתי שזרות.

ז,ג החרם, פסול. איזה הוא החרם, הכוחל שתי עיניו כאחת. שתי עיניו למעלן, שתי עיניו למטן, עינו אחת למעלן ועינו אחת למטן, רואה את החדר ואת העלייה כאחת, סכי שמש, והזוגדוס, והצירן. ושנשרו ריסי עיניו--פסול, מפני מראית העין.

ז,ד עיניו גדולות כשל עגל, או קטנות כשל אווז, גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו, חוטמו גדול מאבריו, או קטן מאבריו, הצימם, והצימע. איזה הוא הצימע, כל שאוזניו קטנות; והצימם, כל שאוזניו דומות לספוג.

ז,ה שפתו העליונה עודפת על התחתונה, והתחתונה עודפת על העליונה--הרי זה מום. ושניטלו שיניו--פסול, מפני מראית העין. דדיו שוכבין כשל אישה, כרסו צבה, טבורו יוצא, נכפה אפילו אחת לימים, רוח קצרית באה עליו, המשועבן, ובעל גבר. אין לו ביצים, אין לו אלא ביצה אחת--זה הוא "מרוח אשך" (ויקרא כא,כ) האמור בתורה. רבי ישמעאל אומר, כל שנמרחו אשכיו; רבי עקיבה אומר, כל שהרוח באשכיו. רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר, כל שמראיו חשוכין.

ז,ו המקיש בקרסוליו, ובארכובותיו, ובעל פיקין, והעיקל. איזה הוא העיקל, כל שהוא מקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נושקות זו לזו. פיקה יוצאה מגודלו, עקבו יוצא לאחוריו, פרסתו רחבה כשל אווז. אצבעותיו מורכבות זו על גבי זו, או קלוטות--עד הפרק, כשר; למטה מן הפרק וחתכה, כשר. הייתה בה יתרת וחתכה--אם יש בה עצם, פסול; ואם לאו, כשר. יתר בידיו וברגליו שש ושש עשרים וארבע--רבי יהודה מכשיר, וחכמים פוסלין. השולט בשתי ידיו--רבי פוסל, וחכמים מכשירין. הכושי, והגיחר, והלווקן, והכיפח, והננס, והחירש, והשוטה, והשיכור, ובעלי נגעים טהורין--פסולין באדם, וכשרין בבהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר, שוטה בבהמה, אינה מן המובחר; רבי אלעזר אומר, אף בעלי הדלדולין--פסולין באדם, וכשרין בבהמה.

ז,ז אלו כשרין באדם, ופסולין בבהמה--"אותו ואת בנו" (ויקרא כב,כח), וטריפה, ויוצא דופן. והנושא נשים בעבירה--פסול, עד שידיר הניה. המיטמא למתים--פסול, עד שיקבל עליו שלא יהיה מיטמא למתים.

מסכת בכורות פרק ח

ח,א יש בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן; בכור לכוהן, ואינו בכור לנחלה; בכור לנחלה ולכוהן. ויש שאינו בכור לא לנחלה, ולא לכוהן. איזה הוא בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן: הבא אחר הנפלים בן שמונה שיצא ראשו חי, בן תשעה שיצא ראשו מת, המפלת כמין בהמה חיה ועוף, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, עד שיהא בו מצורת האדם. המפלת סנדל או שליה או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך--הבא אחריהם, בכור לנחלה ואינו בכור לכוהן. מי שלא היו לו בנים ונשא אישה שכבר ילדה, ילדה ועודה שפחה ונשתחררה, עודה נוכרית ונתגיירה, משבאת לישראל ילדה--בכור לנחלה, ואינו בכור לכוהן. רבי יוסי הגלילי אומר, בכור לנחלה ולכוהן--שנאמר "פטר כל רחם, בישראל" (ראה שמות יג,ב), עד שיפטרו רחם בישראל. מי שהיו לו בנים ונשא אישה שלא ילדה, נתגיירה מעוברת, נשתחררה מעוברת, ילדה היא וכוהנת, היא ולוייה, היא ואישה שכבר ילדה, וכן מי שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים ונישאת וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון, אם בן שבעה לאחרון--בכור לכוהן, ואינו בכור לנחלה. ואיזה הוא בכור לנחלה ולכוהן: המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים, המפלת יום ארבעים--הבא אחריהן, בכור לנחלה ולכוהן.

ח,ב יוצא דופן, והבא אחריו--שניהם אינן בכור לא לנחלה, ולא לכוהן; רבי שמעון אומר, הראשון לנחלה, והשני לחמש סלעים.

ח,ג מי שלא ביכרה אשתו, וילדה שני זכרים--נותן חמש סלעים לכוהן; מת אחד מהן בתוך שלושים יום, האב פטור. מת האב, והבנים קיימין--רבי מאיר אומר, אם נתנו עד שלא חלקו, נתנו; ואם לאו, פטורין. רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים. זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום.

ח,ד שתי נשיו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--נותן עשר סלעים לכוהן. מת אחד מהן בתוך שלושים יום--אם לכוהן אחד נתן, יחזיר לו חמש סלעים; ואם לשני כוהנים נתן, אינו יכול להוציא מידן. זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה--נותן חמש סלעים לכוהן. שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--אין כאן לכוהן כלום. אחת ביכרה, ואחת שלא ביכרה, וילדו שני זכרים--נותן חמש סלעים לכוהן; מת אחד מהן בתוך שלושים יום, האב פטור. מת האב, והבנים קיימין--רבי מאיר אומר, אם נתנו עד שלא חלקו, נתנו; ואם לאו, פטורין. רבי יהודה אומר, נתחייבו הנכסים. זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום.

ח,ה שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים--זה נותן חמש סלעים לכוהן, וזה נותן חמש סלעים לכוהן. מת אחד מהן בתוך שלושים יום--אם לכוהן אחד נתנו, יחזיר להן חמש סלעים; ואם לשני כוהנים נתנו, אינן יכולין להוציא מידם. זכר ונקבה--האבות פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו. שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות--אין כאן לכוהן כלום.

ח,ו אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה של שני אנשים, וילדו שני זכרים--זה שלא ביכרה אשתו, נותן חמש סלעים לכוהן. זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום. מת הבן בתוך שלושים יום--אף על פי שנתן לכוהן, יחזיר לו חמש סלעים; לאחר שלושים יום--אף על פי שלא נתן, ייתן. מת ביום שלושים, כיום שלפניו. רבי עקיבה אומר, אם נתן, לא ייטול; ואם לא נתן, לא ייתן.

ח,ז מת האב בתוך שלושים יום--בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שנפדה; לאחר שלושים יום--בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה. הוא לפדות, ובנו לפדות--הוא קודם את בנו; רבי יהודה אומר, בנו קודמו--שמצותו על אביו, ומצות בנו עליו.

ח,ח [ז] חמש סלעים של בן, במנה צורי; שלושים של עבד, וחמישים של אונס ושל מפתה, ומאה של מוציא שם רע. וכולם בשקל הקודש, במנה צורי; כולם נפדים בכסף ובשווה כסף, חוץ משקלים.

ח,ט [ח] אין פודים לא בעבדים, ולא בשטרות, ולא בקרקעות, ולא בהקדשות. כתב לכוהן שהוא חייב לו חמש סלעים--חייב ליתן לו, ובנו אינו פדוי; לפיכך אם רצה הכוהן ליתן לו מתנה, רשאי. המפריש פדיון בנו, ואבד--חייב באחריותו, שנאמר "יהיה לך: אך פדה תפדה" (במדבר יח,טו).

ח,י [ט] הבכור--נוטל פי שניים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שניים בנכסי האם; ואינו נוטל פי שניים בשבח, ולא בראוי כבמוחזק. ולא האישה בכתובתה, ולא הבנות במזונותיהן, ולא היבם; וכולם אינן נוטלין בשבח, ולא בראוי כבמוחזק.

ח,יא [י] אלו שאינן חוזרין ביובל--הבכורה, והיורש את אשתו, והמייבם את אשת אחיו, והמתנה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרין, המתנה כמכר. רבי אלעזר אומר, כולם חוזרין ביובל. ורבי יוחנן בן ברוקה אומר, אף היורש את אשתו--יחזיר לבני משפחה, וינכה להם מן הדמים.

מסכת בכורות פרק ט

ט,א מעשר בהמה--נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין. נוהג בבקר ובצאן, ואינן מתעשרין מזה על זה; בכבשים ובעיזים, ומתעשרין מזה על זה; בחדש ובישן. ואינן מתעשרין מזה על זה. שהיה בדין, ומה אם החדש והישן שאינן כלאיים זה בזה, אינן מתעשרין מזה על זה--כבשים ועיזים שהן כלאיים זה בזה, אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה: תלמוד לומר "וצאן" (ויקרא כז,לב), כל משמע צאן אחד.

ט,ב מעשר בהמה מצטרף, כמלוא רגל בהמה רועה. וכמה היא רגל בהמה רועה, שישה עשר מיל. היה בין אלו לאלו שלושים ושניים מיל, אינן מצטרפין; היה לו באמצע, מביא ומעשרן באמצע. רבי מאיר אומר, הירדן מפסיק למעשר בהמה.

ט,ג הלקוח ושניתן לו מתנה, פטור ממעשר בהמה. האחים והשותפין שחייבין בקולבון, פטורין ממעשר בהמה; ושחייבין במעשר בהמה, פטורין מן הקולבון. קנו בתפוסת הבית, חייבין; אם לאו, פטורין. חלקו, וחזרו ונשתתפו--חייבין בקולבון, ופטורין ממעשר בהמה.

ט,ד הכול נכנס לדיר להתעשר--חוץ מן הכלאיים, והטריפה, ויוצא דופן, ומחוסר זמן, ויתום. איזה הוא יתום, כל שמתה אימו או ששחטה; רבי יהושוע אומר, אפילו נשחטה אימו, והשלח קיים--אין זה יתום.

ט,ה שלוש גרנות למעשר בהמה--בפרוס הפסח, בפרוס העצרת, ובפרוס החג, דברי רבי עקיבה. בן עזאי אומר, בעשרים ותשעה באדר, ובאחד בסיוון, ובעשרים ותשעה באב. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בניסן, ובאחד בסיוון, ובעשרים ותשעה באלול. ולמה אמרו בעשרים ותשעה באלול, ולא אמרו באחד בתשרי: מפני שהוא יום טוב, ואי אפשר לעשר ביום טוב; לפיכך הקדימוהו בעשרים ותשעה באלול. רבי מאיר אומר, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה; בן עזאי אומר, האלוליין מתעשרין בפני עצמן.

ט,ו כל הנולדין מאחד בתשרי, עד עשרים ותשעה באלול--הרי אלו מצטרפין. חמישה לפני ראש השנה, וחמישה לאחר ראש השנה--אינן מצטרפין; חמישה לפני הגורן, וחמישה לאחר הגורן--הרי אלו מצטרפין. אם כן למה נאמר שלוש גרנות למעשר בהמה: שעד שלא הגיע הגורן, מותר למכור ולשחוט. הגיע הגורן, לא ישחוט; ואם שחט, פטור.

ט,ז כיצד מעשרן: כונסן לדיר; ועושה להן פתח קטן, כדי שלא יהו שניים יכולין לצאת כאחת. ומונן בשבט אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה, שישה, שבעה, שמונה, תשעה, עשרה; היוצא עשירי--סוקרו בסקרה, ואומר הרי זה מעשר. לא סקרן בסקרה, ולא מנין בשבט, או שמנין רבוצין, או עומדין--הרי אלו מעושרין. היה לו מאה ונטל עשרה, עשרה ונטל אחד--אין זה מעשר; רבי יוסי ברבי יהודה אומר, הרי זה מעשר. קפץ מן המנויין לתוכן, כולן פטורין; מן המעושרין לתוכן--כולן ירעו עד שיסתאבו, וייאכלו במומן לבעלים.

ט,ח יצאו שניים כאחת, מונה אותן שניים שניים. מנאן אחד אחד, התשיעי והעשירי מקולקלין; יצאו התשיעי והעשירי כאחת, התשיעי והעשירי מקולקלין. קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי תשיעי, ולאחד עשר עשירי--שלושתן מקודשין: התשיעי נאכל במומו, והעשירי מעשר, ואחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה, דברי רבי מאיר. אמר רבי יהודה, וכי יש תמורה עושה תמורה. אמרו משום רבי מאיר, אילו היה תמורה, לא היה קרב. קרא לתשיעי עשירי, ולעשירי ולאחד עשר עשירי--אין אחד עשר מקודש. זה הכלל--כל שלא נעקר שם עשירי ממנו, אין אחד עשר מקודש.