Lea Dovev | Bar-Ilan University (original) (raw)

Papers by Lea Dovev

Post Script to: Hubert Damisch, Un souvenir d'enfance par Piero della Francesca, 2008

Subjecthood in the Flesh. The Discourse of the Body in Leonardo da Vinci's Anatomical Corpus, 2015

בעבור תרבות הרנסנס ומקורותיה, הלב הוא בעת ובעונה אחת אבר ביולוגי ושדה רטורי, מצע החיים ומשכן הנפש... more בעבור תרבות הרנסנס ומקורותיה, הלב הוא בעת ובעונה אחת אבר ביולוגי ושדה רטורי, מצע החיים ומשכן הנפש. הפרשנות שכוננה את מבנהו ותפקודו היתה נטועה בהנחות דוקטרינריות בדבר הדָמיות שבין 'הסדר הקטן' (המיקרוקוסמוס) האנושי, לבין 'הסדר הגדול' (המקרוקוסמוס). בהתאם לכך, המחקר הקרדיולוגי הוא ממילא האתר המסורתני ביותר בכל מפעלו האנטומי של לאונרדו. ועם זאת. זה גם האתר היותר תצפיתי-ניסיוני, והיותר אישי-וידויי. הצירוף המתוח הזה, הוא שמתווה את העוצמה החזותית של דפי הקונטרס של מחקרי הלב, והוא גם המפתח למארג הפואטי שלהם. שיח הלב משקף במרוכז את ההגות המטא-מדעית של לאונרדו ומהדהד שאלות מרכזיות במחשבת האמנות שלו. מבעדו נחשפות מבוכותיו ומצוקותיו של החוקר-האמן-הפילוסוף ברגע ההיסטורי המכריע שעל סף המדע החדש.

Subjecthood in the Flesh. The Discourse of the Body in Leonardo da Vinci's Anatomical Corpus (in Hebrew), 2015

ספר זה מציע מבט חדש על מחקרי האנטומיה של לאונרדו דא וינצ'י. גישתו הרמנויטית, ועניינו בשיח הגוף וב... more ספר זה מציע מבט חדש על מחקרי האנטומיה של לאונרדו דא וינצ'י. גישתו הרמנויטית, ועניינו בשיח הגוף ובמושג הסובייקט המשוקעים בפרוייקט המדעי הזה. המחקר מפעיל פרשנות חזותית וטקסטואלית הוליסטית על מנת לחשוף בפרוטוקולים המדעיים הללו רבדים הגותיים ורגשיים שאינם חופפים באופן חד משמעי את החומרים המוצגים בהם לכאורה כממצאי תצפית, וגם לא את יעדיהם המוצהרים. בכך הוא נבדל מגישות רווחות, שנגשו אל הדף הלאונרדי חתרו לאתר בקורפוס האנטומי הלאונרדי בעיקר את חלוציותו במונחי הידע המודרני.
הפרק הראשון, 'הארוס של המחשבה', חוקר את התצורה הייחודית של הדף הלאונרדי, המעמיד סריג של דימויים וטקסטים שלובים אלה באלה: מערך שהוא לכאורה אקראי, של משלבים רטוריים, עודפויות ופערים. מחקר לאונרדו ראה דרך קבע בהינתנותם הטקסטואלית והגרפית של כתביו מחסום להבנת מחשבתו , ולא מפתח לה. למסורת זו היה תפקיד מכריע בהתגבשותן של תפיסות פרשניות ביחס לכתביו המדעיים. ואילו פרק זה מציע תפיסה שונה לחלוטין של 'הדף הכושל', על רקע היסטוריית ההתקבלות של לאונרדו מאז המאה התשע עשרה.

ביקורת ופרשנות: כתב עת בינתחומי לחקר ספרות ותרבות, אוניברסיטת בר אילן, 2010

This article offers a close-reading of Leonardo's anatomical pages on the human mouth, studying t... more This article offers a close-reading of Leonardo's anatomical pages on the human mouth, studying their visual-textual composition as integral, comprehensive matrixes of thought. Like so many of Leonardo’s anatomical investigations, these also disclose his notions of selfhood while ostensibly intent of reporting dissection data; in the case under discussion, the pages that describe the members of speech, encode the scientist-painter philosophy of language: a floating, non-signifying, open-ended operation, opaque, arbitrary, and fatefully hubristic. Its family relations are, notoriously and temptingly, phantasy and alchemy. In this regard, dissection is called to solidify by way of interpreted givens—but can it, really? -- the concern about any semiotic system, that is so crucial in Leonardo’s Libro di pittura.

Zmanim, published by: Historical Society of Israel / החברה ההיסטורית הישראלית; Open University / האוניברסיטה הפתוחה; Tel Aviv University / אוניברסיטת תל-אביב, 1993

Six Modes of Painting-Music (Hebrew), 2003

Tel Aviver Jahrbuch für Deutche Geschichte: Geschichte und bildende Kunst (ed. Moshe Zukermann), 34, 2006, Wallstein Verlag, Göttingen, 2006

There is a no-man’s-land in writings about art, in which the machinations of validity in art hist... more There is a no-man’s-land in writings about art, in which the machinations of
validity in art history and the discipline’s connivances cede to poetry – or to
silence. In this territory of uncertain frontiers, the probity of the would-be
normative product of research, method and historical distance is problematized;
and its linguistic shells are made to collapse. It is a vague terrain that
thrives at the outer edge of the academic habitat of art-historical ruses. And
in the perspective of today’s discontented reflection about under-interpretation
in art-historical procedures and their articulations, it acquires the status
of a corrective measure. For that which mainstream art history perceives as a
distrustful impulse to give free rein to a spectatorship allowing for a relative,
or anachronistic, effacement of historical distance may, in these provinces,
come into its own. In other words, what these liminal writings question is the
exclusivity, if not the sovereignty, of conventional scholarship.
The three encounters with the Isenheim altarpiece that my essay unfolds
endeavors to do just that [...]

Herbert Marcuse, The Aesthetic Dimension, translatated into Hebrew by Zvi Tauber and Lea Dovev, Ha'Kibbutz Ha'Meuhad, Tel Aviv, 2005

Lea Dovev's Post-Script to Herbert Marcuse's book Aesthetic Dimension proposes a later-day persp... more Lea Dovev's Post-Script to Herbert Marcuse's book Aesthetic Dimension proposes a later-day perspective on the philosopher's manifest, endeavoring to redeem its quasi-anachronisms and a-propos, posing the question of its relevance after Modernism.

Mossad Bialik, Jerusalem, 2003

Lea Dovev's collection of essays entitled Six Modes of Painting-Music offers individual close-rea... more Lea Dovev's collection of essays entitled Six Modes of Painting-Music offers individual close-readings of musical presences, some overt, others insinuated, in visual works of art. These include the following: ‘Death and the Maiden’ (On a Greek White Lekythos); ‘Black Stain, covert time (Leonardo da Vinci); ‘Like The Sound of Water’ (on Giorgione’s so-called Concert champêtre); Nicolas Poussin, The Holy Family; Jan Vermeer, The Concert; and Dog, by Francisco Goya.

"היצירה הגדולה אינה משקרת", קבע אדורנו, היא מנהירה תמיד את הממד החברתי המשוקע בה. למוזיקה מחוייבו... more "היצירה הגדולה אינה משקרת", קבע אדורנו, היא מנהירה תמיד את הממד החברתי המשוקע בה. למוזיקה מחוייבות טוטלית לשמר את הפער בין הקיים לבין האפשרי והראוי, וכך "להציל את האוטופיה". לשיטתו, המוזיקה של מאהלר מופתית בכך שהיא "אומרת בלי הרף: בל יהי כך". אבל מה שהיה אפשרי בקושי גדול למאהלר, לא יהיה עוד אפשרי אחריו. "האידאולוגיה הבורגנית הטילה את הממד האוטופי של המוזיקה לבועה א-פוליטית מסוגרת. אדורנו יוצא נגד הטקסטיקה הבורגנית של הבריחה מפני מה שמשתמע מן ההבנה, כי המוזיקה היא "כתב-היד הלא-מודע של ההיסטוריה", ו"עדות על פצעי הצליבה של ההיסטוריה". כך חותר אדורנו להציל את האמנות תוך שהוא חושף באסתטיקה האידאליסטית – תוצר מובהק של הנאורות – את הממד הסרבני.

תאוריה וביקורת, מכון ואן ליר ירושלים, 2022

Formations of Noise: A Chapter in the History of the Self-Abnegating Studio Lea Dovev This ... more Formations of Noise: A Chapter in the History of the Self-Abnegating Studio

Lea Dovev

This article presents the idea of musical noise in two paintings by the Dominican monk Giovanni da Fiesole (known since the end of the 15th century as Fra Angelico, “the angelical brother”). I will discuss the theological context and ars poetical power of this pictoral device, which has no written sources or evidence, through the prism of the modern philosophical interest in phenomenologies of noise in general and musical noise in particular. The two paintings portray the vision of the coronation of the Virgin as the queen of heaven by her son-husband. Like in many paintings of this theme since 14th-century Italy, in these too the moment is accompanied by a host of musician angels, and they too are infused not only with knowledge about the realistic structure of the instruments and the playing technique of each one of them, but also with a physical-intimate sense of the art of playing. That is their mystery. Because even though the orthodoxy of art history was silent about the musical theme woven into these paintings, and even though the industry of museal reproduction turned them into downright “qawaii,” music historians have noted that such images are alien to theories of angelology through the ages: They are not consistent with the contempt for instruments and sublimation of vocal expression in Christian theology, and they oppose the musical act inherent in that ideational environment. Added to that is the observation that numerous angelical ensembles combine conflicting instruments in terms of the taste and custom of their time. They appear as a groundless event, a tonal non-shape. That is why the mainstream of musical iconography gives them an allegorical meaning that intentionally eliminates the instruments' musical meaning and produces the pictorial angelic music as an array of memory anchors: ars memoriae in the medieval sense. However, under the new charter of representation, this theater of memory is reincarnated in the theater of the absurd. On the background of post-iconography approaches as to the entity of the holy painting as an acting object, I will argue that the movement from allegory to noise constitutes a chapter in the non-humanistic history of the self-abnegating studio: a Christian pre-echo of the guilt of the eye in 20th-century thought, and its atonement in the spheres of sound and noise. And after the noise, silence: the last part of the article is about a third painting of the coronation by Fra Angelico, presenting a determined abandonment of sound in all of its iterations. This narrow image is the most emotional in the totality of transformations presented by the three important coronations by the monk painter, and it is also the one that most responds to the eye of the present.

Leonardo, 2010

... 2); a study toward the angel's hand in the Ma-donna of the Rocks (RL125820); and the cla... more ... 2); a study toward the angel's hand in the Ma-donna of the Rocks (RL125820); and the clasped hands of St. ... Even Carlo Pedretti, the apogee of Vincian erudition and a confirmed anti-Freudian historian, yields to Freud's coercive influence when, upon repeating the passage in ...

The hand emerges as an empathetic, thinking and generative organ in numerous contexts in Leonardo... more The hand emerges as an empathetic, thinking and generative organ in numerous contexts in Leonardo’s manuscripts. This essay explores a single site in this continuum: the linkage of hands and music in two pages from Leonardo’s anatomical studies. In both, the hand turns out to epitomize the body as a microcosmic entity in accordance with the musical-cosmological language of traditional ‹sacred anatomy›. However, the discourse of the musical hand in Leonardo transcends this persuasion. It insinuates that this organ is an enigma, for it is unaccountable for in observational terms alone. As such, Leonardo’s discourse of the hand in the context of the anatomical investigations also reflects, so I propose, the anatomist-musician’s idiosyncratic music-philosophy.

Theodor W. Adorno: Philosoph des beschädigten Lebens (ed. Moshe Zuckermann),, Wallstein Verlag, Göttingen , 2004

No abstract available

Rheinsprung 11 – Zeitschrift für Bildkritik, © eikones 2012, 2012

This essay explores the linkage of hands and music in two pages from Leonardo’s anatomical studie... more This essay explores the linkage of hands and music in two pages from Leonardo’s anatomical studies. In both, the hand turns out to epitomize the body as a microcosmic entity in accordance with the musical-cosmological language of traditional ‹sacred anatomy›. Moreover, Leonardo's musical hand transcends this persuasion. For him this organ is unaccountable for in observational terms. As such, these anatomical pages reflect the anatomist-musician’s idiosyncratic music-philosophy

This study focuses on a hand- dissection report in leonardo’s anatomical investigations, a page w... more This study focuses on a hand- dissection report in leonardo’s anatomical investigations, a page whose reception-history is rich with approbation and lacunae. The hermeneutic of sus- picion that the author proposes explores this folio as a case for the claim that leonardo’s meandering page-configurations relay more than is revealed in his overt arguments. At issue is a tacit discourse of the palm as the epitome of selfhood, a site of intimacy that undermines the primacy of sight in leonardo’s manifest texts. The palm, a matrixial organ, is thus linked to the economy of lacks, desires and transferences that underlies Vincian art theory.