שבעה ספרי תורה בקיר המסגד (original) (raw)
שיירת הלוויה מקיפה את המסגד במשהד שבאיראן, וקינות על הנפטרת ממלאות את האוויר, כאשר לפתע פורצים אל תוך ההלוויה נציגי השלטון המוסלמי. אישה מוסלמית מאשימה בקולי קולות את קהילת הג'דידים (המוסלמים החדשים) שהיא ראתה מהחלון כיצד עטפו את הגופה בתכריכים על פי המנהג היהודי ולא על פי מנהג האסלאם. רוב משתתפי ההלוויה נפוצים לכל רוח, מנסים להציל את עצמם מההאשמה הנוראית שעשויה להביא עליהם מוות – יהדות בסתר. בינתיים הטונים בוויכוח שבין משפחת הנפטרת לשוטרים עולים ונעשים יותר ויותר תוקפניים, עד שדורשים השוטרים – מספיק עם הדיבורים, שאישה שתבדוק את התכריכים ותכריע.
מירכתי המתקהלים מגיעה אישה זקנה, הנשואה למוסלמי נכבד. כל ראשי הקהילה הג'דידית עוצרים את נשמתם, יודעים היטב שהתכריכים נעשו על פי המנהג היהודי וכל מבט זריז יסגיר זאת. האישה הזקנה הולכת ומתקרבת אל גופת הנפטרת, בעודה מקללת בקולי קולות את המוסלמים החדשים שלא מקפידים על דת האסלאם והם כולם יהודים בסתר.
היא בודקת בזריזות את התכריכים ואז מכריזה בקולי קולות ובאכזבה מופגנת שהתכריכים נעשו על פי ההלכה המוסלמית.
האוויר חזר לריאותיהם של פרנסי וראשי קהילת ג'אדיד אל אסלאם, לפחות הפעם הם ניצלו. הנפטרת נקברת אחר כבוד על פי כל כללי הטקס המוסלמים. ולאחר מכן, הרחק מעין כל, גם על פי מנהגי היהודים.
אותה אישה זקנה, ג'והר שמה, שהצילה את הקהילה הייתה יהודיה שהתאסלמה. היא שבה ליהדות לאחר מות בעלה המוסלמי, עלתה לארץ ישראל, התגוררה בשכונת הבוכרים ונקברה בהר הזיתים ב-1911.
מסגד במשהד, פרס-איראן, מאוסף יאני אבידב. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
עיר ללא יהודים
בזיכרון הקולקטיבי מקושרים לרוב סיפורי קהילות אנוסים לאירועים שהתרחשו בשלהי ימי הביניים תחת שלטון הצלב. אולם גם בארצות האסלאם התרחשו לא מעט המרות דת בכפייה, כאשר סיפורה הייחודי של קהילת אנוסי משהד הוא אולי בין המאוחרים ביותר שבהם, שכן התרחש בשנת 1839.
מלכתחילה נוכחותם של היהודים בעיר משהד הייתה לצנינים בעיני תושביה השיעים. במשהד שוכן קברו של האימאם השמיני, עלי א־רידא (או עלי רזא בפרסית), אחד מתריסר האימאמים, צאצאיו של מוחמד. לכן העיר משהד, השנייה בגודלה באיראן והמרכזית ביותר בעיני תושביה השיעים, לא איפשרה התיישבות יהודית בעיר כלל, כפי שגם היום אין כניסה ליהודים לערים מכה ומדינה.
לראשונה הגיעו היהודים לעיר בהזמנתו של נאדר שאה, אחד משליטי איראן שנחשב אוהד ליהודים, שהפך את משהד לעיר הבירה שלו וביקש להפוך אותה לעיר מסחר מרכזית. אולם עד שהגיעו היהודים למשהד, הוא נפטר, והם הורשו להתיישב רק במתחם מגודר מחוץ לחומות העיר. הם ישבו בה כמאה שנה, שהיו מלאות בחיכוכים עם תושביה השיעיים של העיר. המתיחות הגיעה לכדי פיצוץ ביום העשרה בחודש מוחרם בשנת 1255 למניין המוסלמים או ב-26 במרץ 1839 למניינם.
אותו היום היה חלק מטקסי האבל על מותו של האימאם חוסיין, בהם השיעים נוהגים להכות עצמם עד זוב הדם כחלק מטקסי צום ואבל על אימאם שנרצח.
באותו יום אישה יהודייה סבלה מפצעי צרעת בידה פנתה לעזרתו של רופא מקומי. הרופא המליץ לה לטבול את ידה בדם של כלב שנשחט. היא ביקשה משכנה המוסלמי שיעזור לה, אך לאחר שחיטת הכלב התגלגלה מחלוקת בנוגע לתשלום על מלאכתו. כנקמה השכן המוסלמי הפיץ בקרב אוכלוסיית העיר שהיהודים שחטו כלב בעודם מכנים אותו "חוסיין" כדי לבזות את האימאם המכובד ואת מנהגי האבל של האסלאם.
התוצאה הייתה טבח שהתרחש ביהודי העיר. עשרות יהודים נרצחו באכזריות. נערות וילדות יהודיות נאנסו ונחטפו לנישואים בכפייה עם מוסלמים, ביניהן גם שתי נערות שהוכרחו להינשא למופתי המקומי, אימאם ג'ומעה. בתי היהודים והחנויות שלהם נבזזו והוצתו, עד כדי כך שהתיאורים טוענים שמבין עשרות חנויות רק ארבע לא ניזוקו. מסמכים ותעודות יהודיים נשרפו והושמדו במהלך הטבח, ובתי כנסת נפרצו וחוללו. שבעה מספרי התורה של הקהילה נלקחו על ידי כוהני הדת השיעים, הושמו במרתף במסגד מקדש האימאם א-רידא שנאטם על ידי לבנים. האגדה מספרת שספרי התורה נמצאים בקיר המסגד עד ימינו אנו.
אז הובאו שלושים-ארבעים יהודים מול המופתי שהודיע להם שהדרך היחידה העומדת בפני הקהילה להציל את עצמה מהשמדה מוחלטת הוא אם כל יהודי משהד יתאסלמו. לאחר התייעצות, החליטו מנהיגי הקהילה להתאסלם למראית עין, כדי להציל את חייהם.
כאשר אמרו את השהאדה, (תפילה הנאמרת כחלק מן ההתאסלמות: אני מעיד כי אין אלוהּ מלבד אללה, וכי מוחמד הוא שליח אללה), היו יהודים שהחליפו את שמו של מוחמד בשמו של משה, מוסא.
שירה לזכר מאורעות אנוסי משהד, מתוך אוספי הספרייה הלאומית
חיים מפוצלים
במשך 120 שנה חיה קהילת משהד תחת מעטה סודיות כבד, מודעת היטב לגורל האכזרי שעשוי ליפול בחלקה אם יתגלה סודם של היהודים. המוסלמים החדשים (ג'דיד אל אסלאם) נותרו לגור בגטו המסוגר, והמשיכו לקבור בבית הקברות היהודי בטענה שאין להפריד משפחות לאחר המוות.
כלפי חוץ הם נהגו כמוסלמים אדוקים, צמו ברמאדן, השתתפו בתפילות והתלבשו כמו מוסלמים לכל דבר. אבל מרגע לידתו של תינוק הוא זכה בשתי זהויות, בשם עליון – שם מוסלמי, ובשם תחתון, סודי, שהיה שמו היהודי. לפעמים אפילו חבריו הקרובים ביותר של הג'דיד (המוסלמי החדש) גילו את שמו התחתון רק בהכנות לקבורתו.
כדי להימנע מנישואי תערובת, נהגו הג'דידים לערוך "אירוסי עריסה", כלומר לשדך ילדי אנוסים בגילאי ינקות , לפעמים אפילו לפני גיל 4 או 5. כך כאשר הגיע מוסלמי שהיה מתעניין במישהי יכלו לומר לו שהילדה כבר מאורסת. נערה בת 16 כבר נחשבה לרווקה זקנה שסכנה מרחפת מעל ראשה במקרה שתצוד את עיניו של מוסלמי.
הדמיון שקיים בין חלק ממנהגי האסלאם והיהדות הקל על ההתחזות של אנוסי משהד, לדוגמה בנוגע למצוות ברית המילה. אולם בנושאים אחרים היה פיקוח הדוק במיוחד, כמו זה הנוגע לשבת ולכשרות. הג'דידים נהגו לרכוש בשר טרף כדי להזים שמועות על שמירת כשרות, אולם אז היו מפזרים את הבשר לחיות רחוב או מעניקים אותו במתנה למשרתים ומשרתות מוסלמים. כדי לאכול, הם היו שוחטים בסתר עופות וכבשים (נמנעו משחיטת פרות משום שהיה מסובך להסתיר זאת), ומחלקים את הבשר הכשר בין מספר משפחות.
את עסקי המסחר היו אנוסי משהד פותחים בשבת אבל מושיבים ילד קטן בחנות, וכאשר היה מגיע לקוח היה הילד משיב לו ש"אבא עוד מעט יחזור", עד שהלקוח התייאש. לפעמים היה בעל הבית פותח את העסק אבל עם ידיים חבושות והתנצלויות על כך שאינו יכול לסייע ללקוחותיו כי הוא פצוע.
כאשר היו מתכנסים חברי הקהילה באחת החצרות של שכונת היהודים כדי להתפלל ולקרוא בתורה, השאירו ילד או אישה זקנה בכניסה שיעמדו על המשמר. כדי להימנע ממשיכת תשומת לב בעת היציאה מהתפילה, לא היו יוצאים המתפללים כולם ביחד מהכניסה, אלא היו מטפסים על החומות שהפרידו בין חצרות הבתים ועל הגגות, כדי להתחמק איש לביתו.
חוזה נשואין מוסלמי של זוג מאנוסי משהד. משהד, איראן, 1864. אוסף מוזיאון ישראל, ירושלים.
אישה בנתה ביתה
כמו בקרב אנוסי ספרד, דווקא נשות הקהילה הפכו למרכזיות במיוחד בשמירה על החיים היהודיים של הקהילה. מתחת לצ'אדור, הבגד המוסלמי המכסה את כל פניה של האישה ומטשטש את קוי המתאר של גופה, היו הנשים המבריחות של הקהילה. כך הן היו מעבירות חבילות של בשר כשר, תשמישי קדושה ואפילו ספרי תורה קטנים.
שמירת המצוות במרחב הביתי הייתה נתונה בידיהן של נשות הקהילה – טהרת המשפחה, שבת, כשרות, וכן חינוכם של הילדים היו מעשים של חירוף נפש ושמירה על הזהות היהודית כגחלת שלא תכבה.
הן גם אלו שעסקו בטהרת המתים והכנתם לקבורה: כלפי חוץ עטפו את הגופות בתכריכים ללא תפרים, על פי המנהג המוסלמי, אך מתחתיהם, כאשר הדבר התאפשר, עטפו את הגופה בטלית כאשר הנפטר היה גבר.
כתובה. משהד (?), איראן. 1853. מאוסף הרב פרופ' מאיר בניהו ז"ל. פרויקט כתיב, הספרייה הלאומית
תפילין אל מול הכעבה במכה
חלק מאנוסי משהד עטו עליהם תחפושת אדוקה במיוחד, ואפילו שימשו בתפקידי דת בכירים. השמועה אומרת שיהודי אנוס אפילו שימש כמואזין במסגד ג'דיד אל אסלאם שהוקם כדי שיוכלו להטיף וללמד את הג'דידים את חוקי האסלאם.
כחלק מההתחזות למוסלמים אדוקים היו יהודים שקיימו את מצוות העליה לרגל למכה ואף שבו למשהד עם תואר הכבוד חאג'. מתיתיהו הכהן, אחד מראשי הקהילה, עלה למכה עם תפילין זעירים, בערך בגודל ציפורן האגודל, מתחת למצנפת הראש שלו. הוא התפלל במכה, מול אבן הכעבה, עם תפילין, לעיני אלפי מוסלמים, בידיעה שאם יתפסו דינו יהיה גזר דין מוות.
למעשה החאג', שלכאורה היה מעשה אדיקות מוסלמית, היה הזדמנות מפתיעה לקיים גם מנהג יהודי חשוב: ג'דידים ניצלו את ההזדמנות להתחמק משיירת העולים למכה, ועלו לירושלים. כאשר הגיעו לירושלים וראו את החיים היהודים שהתקיימו בה בגלוי, חלקם ניצלו את ההזדמנות כדי להתיישב בה, וחלקם שבו למשהד עם קריאה ברורה, יהודים – בואו הביתה.
בואו לארץ ישראל.
הזהו יהודי?
גלי העלייה ממשהד דרך דמשק לארץ ישראל הלכו והתרבו במחצית הראשונה של המאה ה־20, אולם גם כאשר הג'דידים הגיעו לארץ ישראל היה עליהם להתגבר על אתגרים חדשים. הערבות הדדית העמוקה של הקהילה אפשרה להם קליטה רכה יחסית בקרב קרוביהם. שני בתי כנסת שהוקמו בשכונת הבוכרים היו לא רק מרכזים קהילתיים אלא מרכזי קליטה של ממש שהקהילה הקימה למען בניה ובנותיה.
אולם הם נחשדו על ידי הרב יצחק (אייזיק) הלוי הרצוג, הרב האשכנזי הראשי של ארץ ישראל דאז, כמי שאינם יהודים "אמיתיים". במקרים מעין אלה ישנם שני חששות עיקריים: הראשון הוא נישואי תערובת, והשני הוא חשש ממזרות (קידושיהם קידושין אבל גיטיהם אינם גיטין).
העלבון הצורם גרם לשלוחותיה הנוספות של קהילת משהד בבריטניה ובארצות הברית להשפיע על הרב הראשי הספרדי דאז, הרב בן-ציון מאיר חי עוּזיאל, להסביר ולפרט על הנאמנות הגדולה של אנוסי משהד ליהדותם, שנשמרה אף בתנאים קשים ויוצאי דופן. לבסוף קיבל עליו הרב הרצוג את דבריו של עמיתו ויהדותם של אנוסי משהד הוכרה על ידי הממסד.
קוראן מאוייר, נתרם על ידי משפחכת חכמיאן, אוספי הספרייה הלאומית
הקוראן היהודי
בשל מצבם הייחודי של אנוסי משהד, אין זה פלא שכתבי היד שלהם מעוררים עניין רב. הרצון להנחיל ידע ומסורת מצד אחד, ומצד שני הצורך לשמור על סודיות גמורה ולהתמודד עם הנזקים שההתחזות עשתה בידיעת העברית ובזהותם של האנוסים, יצרו תנאים להתפתחותם של ספרים ומסורות יוצאים מגדר הרגיל.
אחד מהם הוא תרגומו של הרב מרדכי אקלר לסדר התפילות שנערך בסתר באיראן. הרב, שחשש שהתפילה תישכח מקרב היהודים האנוסים, תרגם בספרו, "עבודת התמיד", את סדר התפילות לפרסית. הוא תרגם גם את סדר הסליחות, ואת ההגדה של פסח, ושימש בקרב קהילתו כדרשן, מוהל, שוחט, ש"ץ ועורך טקסים נוספים חינם אין כסף עדי לחזק את הקהילה.
עוד ספר ייחודי ומרהיב ביופיו הוא קוראן מאוייר שהיה בבעלות משפחת חכימיאן, אחת מהמשפחות המשפיעות והחשובות בקהילה. בשל מעמדה, המשפחה נצרכה לקיים מראית עין מוסלמית אדוקה במיוחד. בשולי הדף תיעדה המשפחה תאריכי לידה ותאריכי פטירה, עד ששהספר נתרם לספרייה הלאומית על ידי המשפחה ב־2023.
קוראן חכימיאן יוצג לראשונה לעיני הציבור הרחב כחלק מתערוכה חדשה של פריטים חדשים ונדירים שהגיעו לספרייה הלאומית. ביניהם המהדורות הראשונות של כתבי שייקספיר, מפות יפהפיות של ארץ ישראל וכתבי יד מרתקים הפורשים את סיפורה של יהדות ארצות האיסלאם כפי שלא סופרו בעבר. ניתן לגשת אל הפרטים החדשים רק כחלק מהסיורים המודרכים לתערוכה החדשה. פרטים נוספים והרשמה בקישור הבא.