גודל - האנציקלופדיה של הרעיונות (original) (raw)

גודל

Bigness

מושג המתייחס לקנה מידה (scale, size) כמפתח לקריאה של המציאות. הטענה כי במציאות האורבנית והטכנולוגית של ההווה, גודלם ומורכבותם של מקומות ושל אתרים מחייבים תפיסה חדשה של זמן-מרחב. תפיסה זו מבשרת שיתוף פעולה בין גורמי תכנון, עיצוב וביצוע העוסקים בעירוניות. בעקבות זאת הארכיטקטורה מופיעה כהיפר-ארכיטקטורה ומגלמת בתוכה מרקם חברתי וסימבולי עשיר.

מושג הגודל מזוהה עם עמדתו של הארכיטקט והוגה הדעות רם קולהאס (Koolhass), המופיעה בספרו בן ה-1,143 עמודים S, M, L, XL, שכתב בשיתוף עם המעצב ברוס מאו (Koolhaas and Mao, 1995). ספר זה – הכולל בתוכו פרויקטים, צילומים, מילון הגדרות אישיות, וידויים ביוגרפיים וחלקים מפרסומיו הקודמים של קולהאס – הוא עדות צורנית לנושא המעסיק אותו יותר מכול, נושא שבלט כבר בספרו הקודם הזיית ניו יורק ([1978] 2010): שאלת הגודל והגודש (congestion) שעמם מתמודד האורבניזם בימינו (ע"ע גריד). זהו ניסיון לקרוא באמצעות תבנית מונומנטלית חלק מן הרגישות התרבותית של התקופה – "היופי מטיל האימה של המאה ה-20". הקריאה מתקיימת לא רק בתחום הארכיטקטורה אלא גם באין-ספור שטחים אחרים: קולנוע, ספרות, צילום, פילוסופיה, היסטוריה, ספרי זיכרונות, מציאות דיגיטלית ועוד, שבלעדיהם אין להבין, לדעת קולהאס, את הפעילות הארכיטקטונית עצמה. קולהאס עוסק בארכיטקטורה בעולם היברידי והיא הבסיס לדיוניו בשאלת הגודל.

"מעבר לקנה מידה מסוים, הארכיטקטורה לובשת תכונות של גודל. את הסיבה הטובה ביותר להתייחסות לשאלת הגודל מספקים מטפסי ההרים העולים להר האוורסט: 'משום שהוא שם'". גודל הוא ארכיטקטורה אולטימטיבית, כך כותב קולהאס במניפסט על הגודל (Koolhaas and Mao, 1995: 495), ומוסיף: רק המשתנה של הגודל נענה למשטר המורכב שבו פועלים הארכיטקטורה והתחומים הנלווים לה בעידן הנוכחי. אין להבין את ההיזקקות לגודל כשאיפה מגלומנית וניאו-פשיסטית לצורה המהממת והסמכותית. נהפוך הוא: הגודל יוצר רצף אחיד ואנונימי של מעטפות אורבניות, תוך כדי הפרדה בין חזיתן החיצונית לבין התוכן האינדיווידואלי של הפעילות הייעודית המתרחשת בתוכן. במובן זה, הגודל הוא ערך של צניעות, משום שהוא מחייב הסתלקות מן החד-פעמי והספציפי המעוצב בחתימת ידו של הארכיטקט כגיבור תרבות. הארכיטקט משתלב בצבא שלם של מעצבים, מתכנני ערים, פוליטיקאים, אמנים ותושבים. פעילותו היא תמיד שיתופית. הוא מנהל דיאלוג עם האחר שאינו ארכיטקט (שם: 574). הגודל הוא אפוא היפר-ארכיטקטורה, המקיימת בתוכה את מלוא המורכבות וההטרוגניות של ההיפרטקסט. בדומה להיפרטקסט, גם ההיפר-ארכיטקטורה מאפשרת קישוריות (linkage, connectivity) גבוהה, מורכבות והבדלים, ועם זאת היא קושרת אותם אל המכלול הדמוקרטי המאפשר את פעילותם העצמאית.

קולהאס (1995) מונה את הנקודות המרכזיות המאפיינות את הפואטיקה ואת הפוליטיקה של הגודל.

• עם התפתחות הטכנולוגיה האורבנית, הפכה שאלת הגודל לשאלה ארכיטקטונית דוחקת. העיר הפכה למקום ממונע, ובעקבות זאת החל המשתמש להתבונן בבניין ולחוות את גודלו מבעד לזגוגית המכונית. תנועת המעלית הפכה לצורת קישור מכנית המחליפה את הקישוריות הארכיטקטונית המסורתית של קנה מידה, פרופורציה, קומפוזיציה ועוד. המוטציות שעברו צורות אחדות של ארכיטקטורה יוצרות נטייה לסטרוקטורות גבוהות ועמוקות יותר מאי פעם, וקוראות לארגון מחדש של העולם החברתי. גודל שוב אינו יכול להתבטא על-ידי גישה ארכיטקטונית אחת. כעת מובלטת האוטונומיה של הפרטים, אך אלה אינם פרגמנטריים והם תמיד נקשרים בחזרה אל השלם.
• שאלת הגודל מבוססת על ניתוק בין פנים הבניין (הליבה שלו) לבין המעטפת. החזית החיצונית של הבניין (facade) שוב אינה מייצגת את תוכנו. החזית יוצרת אחידות תעשייתית המחביאה את סודו של הבניין ומותירה אותו במסתוריותו. הפנים משקף אפשרות לתחלופה ולשינויים בהתאם לצורכי הפיתוח ולדרישות השוק. החוץ מפיץ מידע בסגנון של ג'ינגל פרסומת, שאותו קולהאס מאמץ לעצמו בהתלהבות: "What you see is no longer what you get".
• העיסוק בשאלת הגודל מותיר את הבניין במעין מצב ניטשיאני של "מעבר לטוב ולרוע". הוא חדל לסמן את עצמו, כשם שהוא חדל להתחשב בהקשר שסביבו. מאפיינים אותו היחסים הדינמיים בין רכיביו הפנימיים, ולאו דווקא הרכיבים החיצוניים, האמורים לנהל דיאלוג עם ההקשר האורבני הסובב. גודלו של הבניין אדיש למרקם העירוני. סיסמתו של קולהאס היא "fuck context".
• מושג הגודל דוחה שתי חלופות ארכיטקטוניות. הראשונה, ניסיון לשלב את הפרגמנטים של האורבניות בתוך שיטה עירונית אחת, והשנייה, ניסיון ליצור ארכיטקטורה וירטואלית המתאימה לעידן הסימולקרה והמידע (נוסח ז'ן בודריאר ואחרים). ארכיטקטורה מסוג זה שואפת לאפס ולמזער את קיומו הפיזי (הסולידי) של הבניין. כנגד שתי אפשרויות אלה, קולהאס מציע להשתמש בגודל כאמצעי לארגון הכאוס בתוך המרחב, אמצעי לארגון השלם בתוך המעוצב. הגודל מאפשר פעילות חברתית שיתופית, המבליטה את מרב ההבדלים בתוך השלם. כך מתאפשרת לדעתו מידה יתרה של חירות. הוא מאפשר משטרי משמעות שונים המאורגנים במסגרת שלם המכיל אותם, בלי שיצטרכו להתפשר או לוותר על תכונותיהם הייחודיות. הגודל נועד להגביר את ייחודן של ישויות הטרוגניות אלה. קולהאס מכנה את הפעילות הזו "אלכימיה פרוגרמטית" (Koolhaas and Mao, 1995: 512).
• דיון בשאלת הגודל מאפשר לראות בארכיטקטורה פרקטיקה רב-תחומית התלויה בגורמים אחרים ובדיסציפלינות נלוות (ע"ע בינתחומיות). כך חוזרת הארכיטקטורה אל העולם האנושי, המיוצג בידי אותן דיסציפלינות. העוסקים במלאכת הגודל, אומר קולהאס, הם תמיד צוות (team), קבוצת אנשים היוצרת מציאות שיתופית, מעבר לאגו הגדול וההרואי של הארכיטקט הבודד בעידן המודרניסטי.
• ארכיטקטורה של גודל משנה את תפקודו של הרחוב המסורתי ועל-ידי כך משנה את תפקודה של העיר. הרחוב שוב אינו תאטרון קולקטיבי שבו "קורים הדברים". הוא מתפקד רק כ"תחבולה ארגונית" (שם: 594) המפגישה רכיבים של העבר עם יסודות של הווה (יסודות של גודל). אלה הופכים יחדיו למערכות יחסים המעודדות, לכל היותר, דו-קיום זה בצד זה.

עמדתו הפולמוסית ורבת התהודה של קולהאס מציעה התבוננות כוללת בשאלות אורבניות מרכזיות. מבחינתו, תיאוריה של גודל מאפשרת צירוף חד-פעמי של רציונליות תכנונית ומסתורין חלומי, ואותם הוא מבקש להניח לפתחה של העיר. קולהאס דוחה גישות של פורמליזם וקונטקסטואליזם מבית מדרשו של הפוסטמודרניזם הקלאסי, כשם שהוא דוחה את האוטופיה של "city of bits" (המרחב האורבני כאוסף של ממשקים דיגיטליים). הוא מעדיף על פניהם את קנה המידה הגדול, המאפשר ליחידות בודדות להתקיים בתוך המכל (ה-container) הגדול, בתוך המגה-סטרוקטורה. בכך הוא מנסה ללכוד שתי ציפורים במכה אחת: מצד אחד, להציע גמישות ומורכבות היפרטקסטואלית, ומצד אחר, להציע עיקרון מאחד, המבוסס באופן פרדוקסלי על הפרדת פונקציות (בעיקר הפרדה בין הפונקציה של ההופעה לזו של הביצוע).

עמדתו ספגה גם תגובות ביקורתיות מצד אנשי מקצוע ותיאורטיקנים של התרבות, אולם אין להכחיש את הצלחתו. קולהאס העמיד על סדר היום יצירה היברידית שהיא ספק ספר, ספק אובייקט אמנותי, ספק היפרטקסט, ובתוך כך פתח דיון מרתק בשאלות היסוד של התרבות: האופן המורכב שבו היא מתדיינת עם המורשת האורבנית המודרנית והפוסטמודרנית (ע"ע פוסטמודרניזם (באמנויות)) וכן האופן הנועז שבו הוא מציע להיחלץ מהדילמה של הבחירה בין השתיים באמצעות הצבעה על אפשרות שלישית המתבטאת במושג סופרמודרניזם (Ibelings, 1998). על-פי תפיסה זו – שחלק מהאדריכלים העכשוויים, ובהם ז'ן נובל (Nouvel), ארטה איסוזקי (Isozaki) ודומיניק פרו (Perrault), שותפים לה – הבניין בעל המעטפת האלגנטית, המינימליסטית, האחידה והניטרלית הופך לסוג של הצהרה כלפי העיר: הבניין אינו מתחבר אליה אלא מתחרה בה. הוא מקיים "רשת תקשורת" משל עצמו עם המערכת הגלובלית של עידן ההיי-טק והמידע הכולל.

◄ מכאן לאן?

◄ מקורות

קולהאס, ר' [1978] 2010: הזיית ניו יורק, תרגום: א' אלכסנדרוביץ', תל אביב: בבל.

— 1995: "גודל או בעיית הגודל", סטודיו, 63 (יוני-יולי), עמ' 56-51.

Ibelings, H. 1998: Supermodernity, Architecture in the Age of Globalization, Netherlands, Rotterdam: Nai Publishers.

Koolhaas, R. 1978: Delirious New York, New York: Oxford University Press, and London: Academy Edition.

Koolhaas, R. and Mao, B.1995: S, M, L, XL, New York: 010 Publishers, Monacelli Press.

תאור / מקור התמונה:

China Central Television Building, Beijing (New CCTV building)