מכונת התעמולה של הלהט"בים (original) (raw)

ההתגייסות העיוורת של הממסד התקשורתי למען הקהילה הגאה כבר לא מפתיעה, אבל האיומים שהופעלו נגד בעלי עסקים מסמנים שפל חדש

התגייסות עיוורת. דנה ויס ודפנה ליאל מסקרות את המחאה בכיכר רבין | טוויטר

עומד נפעם אל מול הגיוס הכללי שהוכרז בימים האחרונים בכלי התקשורת. צו 8 לכל דבר ועניין, כולל כל הגדודים והגייסות שאפשר לגייס לצורך קמפיין. הקו העדין שבין לסקר מציאות לבין לייצר ולהשפיע על מציאות נחצה באופן גס וברוטאלי. וכן, לפני שכולם מתנפלים עלי, גם אני חלק בלתי נפרד מהתקשורת ומהביקורת הזאת

הציטוט הזה הוא סטטוס שפרסם זאב קם, כתב הכנסת של התאגיד. עבור מי שבוחר להתנתק מהממסד התקשורתי בישראל, הסטטוס הזה הוא קצה קרחון. קצוות נוספים של הקרחון הזה מציצים במקומות אחרים: מהפייסבוק למדתי שערוץ 2 העמיד ניידת שידור במרכז המחאה בכיכר רבין. דפנה ליאל, הילדה הראשונה של הקרן החדשה ובעלת קביעות בחדשות 2, צייצה משם שלט עם הכיתוב Crime Minister. במפגן של חוסר מודעות עצמית היא הלינה כי "ככה בדיוק נותנים לפוליטיקאים תירוץ להתעלם מהדרישה להורות שוויונית בטענה שהכל ניסיון להפיל את השלטון".

ליאל לתומה חשבה שהנוכחות שלה ושל הערוץ שלה בהפגנה יעזרו לקדם את האג'נדה הלהט"בית. בפועל, האמון בתקשורת ישראלית כה נמוך – שהתוצאה היא ההפך המוחלט: מפגן ההזדהות העיוור שהטריד את זאב קם נראה בעיני ישראלים רבים כמפגן תעמולה יותר מאשר דיון ציבורי פתוח. והציבור הישראלי הנבון מפתח איבה כשמזלזלים באינטליגנציה שלו.

הטריגר הלא נכון

ענת ביין-לובוביץ' חשפה ב'גלובס' שתי עובדות חשובות אודות המחאה הזו. הראשונה, שכבר אינה מפתיעה כלל, היא שלא מדובר בפרץ מחאה ספונטני בעקבות הפונדקאות. ארגוני הלהט"בים הטעינו את תותח המחאה כבר לפני שנה, בעקבות עמדת משרד הפנים לפיה משפחות חד מיניות אינן כשירות לאימוץ. כשהתותח היה טעון, המתינו הפעילים לאירוע שיצית באופן ספונטני לחלוטין את פעולות המחאה שתוכננו מראש.

בהקשר הזה, השימוש בסוגיית הפונדקאות נראה כטריגר אומלל. הציבור הרחב לא מתעורר, ויש לכך סיבה טובה: אין דרך להצדיק את דרישת ההומואים לפונדקאות. מדובר בהליך מסובך וטעון מבחינה מוסרית, שנועד בעיקרו לנשים עם ביציות מתפקדות ורחם פגומה. הפונדקאות מאפשרת להפרות את הביציות של האם בזרע של האב, ולתת להריון להתפתח אצל האם הפונדקאית – מבלי שמתקיים כל קשר גנטי בינה לבין העובר שברחמה. ישראל היא אחת מקומץ מדינות בעולם המתירה פונדקאות בתשלום.

הבעיה שבשלה זוגות הומואים אינם יכולים להוליד ילדים היא שונה בתכלית. בניגוד לזוגות הזכאים לפונדקאות כיום, אין כל קשר ביולוגי בין אחד מבני הזוג לבין הוולד. את המצב הזה ניתן להשיג גם ללא פונדקאות – באמצעות הזרעה מלאכותית (או טבעית) של אשה המוכנה לכך.

מכל מקום, ביוּם מחאות "ספונטניות" שכאלה הוא פרקטיקה אופיינית לשמאל הפוליטי בשנים האחרונות ובלי קשר לתוכן המחאה, הציבור כבר לא קונה את זה.

משטר האימים הלהט"בי

גילוי חשוב נוסף של ביין-לובוביץ' הוא האמצעים שבהם השתמשה הקהילה כדי להשיג תמיכה רחבה, לא רק מארגוניה ומהממסד התקשורתי המגויס, אלא גם מחברות מסחריות. מתברר שלא מדובר ברצון טוב, אלא בכניעה לאיומים:

על מי שלא הסכים, הפעלנו לחץ מאסיבי … התקשרנו למנכ"לים, לסמנ"כלים, לדוברים. אמרנו להם 'נדאג לעדכן בתקשורת שאתם לא איתנו'. היה מספר מצומצם של חברות שהיה צריך להילחם מולם בצורה הזאת. רוב החברות יישרו קו"

הביריון שבציטוט הוא מור שובבו, יחצ"ן ופעיל להט"ב. בכתבה מובאת גם התגובה לאלימות:

"לפעמים הם ממש איימו", אומר שלא לייחוס אחד מהמעורבים. "גם עיתונאים התקשרו לאיים. והמנהלים חושבים, 'מה אני צריך להיות קורבן של אמבוש תקשורתי?'"

מי שלקחו את האיומים של הקהילה צעד אחד קדימה הם כתבי דה-מרקר מיכאל רוכוורגר ואסא ששון. השניים, אשר בשגרה חתומים על כתבות נישה פיננסיות, צלצלו לדוברי החברות השונות שהם מסקרים – חברות ביטוח, בנקים ובתי השקעות, ודרשו לדעת מי העז שלא לתמוך במאבק. התוצאה היא כתבת שיימינג מביכה מבחינה עיתונאית.

אנחנו מצידנו יכולים רק לעשות כבוד לחברות שלא נכנעו לטרור הלהט"בי – חברת הביטוח הפניקס שלא איפשרה יום חופש לשובתים; חברת הראל שנמנעה מפרסום הודעת תמיכה; הבנקים מזרחי-טפחות ובינלאומי שלא שלחו תגובה; בנק הפועלים שסירב בתגובתו להביע תמיכה במחאה; וצ'ק פוינט שהצהירה על מדיניותה שלא לתמוך במאבקים ציבוריים.

הצד החלש בוויכוח

המדיניות הזו של צ'ק פוינט, שנראית כה אלמנטרית עבור כל אדם עם הבנה בסיסית בעסקים – הפכה באקלים הטרור הלהט"בי לעמדה אמיצה. אבל יש גבול להנדסת המציאות: העמדה הלהט"בית היא עמדה שנויה במחלוקת פוליטית עמוקה בחברה הישראלית. הצטרפותן של עשרות חברות מסחריות למחאה הזו היא מצד אחד כניעה לאיומים של ברוני דעת הקהל – ומאידך יריקה בפנים של כל הלקוחות שמעזים, בחדרי חדרים, לחשוב אחרת ממה שמותר.

בסופו של יום, בוויכוח הקטן על הפונדקאות והגדול על הלהט"בים, יש צד חזק וצד חלש. צד שמותר לו לומר הכל, על עצמו ועל מי שמתנגד לו, וצד שאסור לו לומר כלום. צד שאם יביע בפומבי את דעתו הוא חשוף לאיומים ולחרם, לעתים אף לאלימות ממשית.

השיח הישראלי מתאפיין בדרך כלל בגיוון ובסבלנות מאוד לא מנומסת. מותר לומר הכל, כל עוד הדובר מוכן לספוג נאצות. לא כך בשאלת הלהט"ב. הקהילה וסייעניה הפכו את השיח הישראלי לסביבה עוינת למי שחושב אחרת מהם. לא מדובר בנאצות הרגילות, אלא בבלימת כל אפשרות לשיח. בתיוג אנשים בעלי דעות שונות כחולים, בהוקעתם וברדיפתם.

מתוך חשבון הטוויטר של חדשות 2

חברות כמו סלקום, פרטנר, פוקס, סופרפארם, מיקרוסופט, קסטרו, שטראוס ורבות נוספות, שהביעו תמיכה פומבית במחאה הלהט"בית, יודעות היטב שבין לקוחותיהם נמנים גם אנשים חרדים ומוסלמים אדוקים, או סתם שמרנים שמסויגים ביחס לעמדה הלהט"בית. אלה חברות שעוסקות בין השאר בתקשורת, בפארמה ובהלבשה. אין להן שום עניין בפוליטיקה ושום הבנה בשיח מגדרי, ובכל זאת הן בחרו להתבטא. אותן חברות בדיוק חברות ששתקו כשמאות אלפי חרדים הציפו את הרחובות וכשאלפי יהודים גורשו מבתיהם, בחרו לפתע לנקוט עמדה.

ההתבטאות שלהן היא לא הזדהות עם הלהט"בים, כמו שהיא רמיסת כל הלקוחות האחרים. ועל כך אסור לשתוק להן. נגד המונופול הממשלתי של התאגיד אין לנו נשק, אבל נגד חברות מסחריות בשוק תחרותי יש בהחלט. כל מי שמרגיש שרמסו את עמדתו – זה הזמן לעבור למתחרים. וכשבמחלקות השימור ישאלו אתכם למה התנתקתם צריך לענות בלי להתבייש: מי שלא סופר אותנו, לא יספור גם את הכסף שלנו.