בגידת האוניברסיטאות (original) (raw)

חגיגות ה-14 ביולי בצרפת היו מצומצמות השנה. כיכר הקונקורד ושדרות השאנז אליזה בפריז שבזמנים כתיקונם גדושות בחוגגים היו כמעט ריקות. המצעד הצבאי המפורסם בוטל. מופע הזיקוקים המרהיב מעל מגדל האייפל נערך, אולם ללא קהל. בני מזל יכלו לצפות בו מגג מגדל מונפרנאס, השאר רק בטלוויזיה. מזג האוויר הסגרירי תאם למצב הרוח הכללי ששורר כאן מאז חודש מרץ.

עם זאת בישראל, כך נדמה, מחשבות על נפילת הבסטיליה עוררו רוח קרב בקרב אנשים מסוימים. תנועת "הדגלים השחורים" איימה בפריצה לרחוב בלפור. חבר הכנסת עידן רול יצא בקריאה לא לציית להוראות הממשלה. הגדיל לעשות נשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' רון רובין, במכתב פומפוזי בו הודיע על התפטרותו מראשות ועד ראשי האוניברסיטאות (ור"ה), אקט מחאתי בתגובה להחלטת השר להשכלה גבוהה זאב אלקין שלא להאריך את מינויה של מיכל נוימן כממלאת מקום מנכ"ל המועצה להשכלה גבוהה.

ובכן, כל הקלישאות נמצאות במכתב הזה ועוד קצת: "אנו נמצאים בתקופה חסרת תקדים ואפלה מאוד", "מתקפה מסוכנת המאיימת על קיומה של הדמוקרטיה בישראל", "סכנה ברורה ומידית", "ישראל צועדת בעיניים עצומות לרווחה". לא אלאה אתכם. כל מי שקרא בעבר מניפסט כזה יכול להשלים את החסר. אך הסיפא של רובין חרגה הפעם מגבולות הז'אנר:

אני תקווה כי בכך אצית את אש המרד בקרב כל הסגל האקדמי בישראל, ציבור הסטודנטים, וכל אדם במדינת ישראל שעתיד הדמוקרטיה, המדע, המחקר, והחופש לחשוב יקרים לליבו. חברות וחברים, חייבים להתעורר – תורכיה זה כאן!"

עד כמה שידוע לי, קריאה למרד היא עדיין עבירה על החוק בישראל, אך נראה כי לפחות החלק הזה של המכתב נעלם מתחת לרדאר. לא הייתי מופתע אם בצרפת אמירה קיצונית כזו נגד שר הייתה גוררת שערורייה רבתי וקריאות להתפטרות מהתפקיד, אבל כרגיל אנחנו מאמצים מצרפת את מה שנוח לאמץ (מהעבר ומההווה) ובישראל, לפחות בינתיים, את האשמות בהמרדה שומרים לאחרים.

האקדמיה, כצפוי, לא נותרה אדישה לקריאת הקרב וחברי האוניברסיטאות צופפו שורות כמו הופליטים מיומנים. המועצה המתאמת של ארגוני הסגל הבכיר פרסמה הודעת תמיכה גורפת ברובין בה קראה "להצטרף למאבק בלתי-מתפשר על עתידה, חירותה, עצמאותה ומעמדה של ההשכלה הגבוהה בארץ". יו"ר ור"ה החדש פרופ' אשר כהן פרסם גם הוא מכתב ברוח דומה. ברשת 'אקדמיה' בה חברים מרבית אנשי הקהילה בישראל נכתב בהודעה שהפיצה את המכתב: "אני לא חושב שתורכיה זה כאן אבל אני חושב שיש כאן יותר מידי ארדואנים, בנטים ומירי רגבים. צריך לעצור אותם."

השר אלקין מצדו גינה את "הגישה הבריונית" של ועד ראשי האוניברסיטאות והצהיר כי הוא "כאן כדי לשנות את זה", אך נראה כי הבליג על ניסיון ההמרדה, אולי כי אינו רוצה להצטייר בימים אלה כמי שיוצא נגד מחאות.

***

למחרת פרסום המכתב נערכה שיחת ועידה מקוונת בהשתתפות חברי סגל ממוסדות שונים ותחת הכותרת " הארדואניזציה של ההשכלה הגבוהה?", בה הרחיב פרופ' רובין על הסיבות להתפטרות. הוא לא חזר בו מהאמירות הקשות ואף הצדיק את הלשון החריפה בקבלת "הד תקשורתי" והשגת נקודות בקרב מול השר אלקין. "אתמול לא היה לו [אלקין] נוח. שיהיה ברור, ממש לא נוח", הסביר נשיא אוניברסיטת חיפה. "אני רוצה ומקווה שאפשר יהיה למצוא פה … לא יודע אם לקרוא לזה עמק השווה אבל איזה דפוס התנהגות שנוכל לחיות עם זה".

בכלל, מומלץ לכל מי שרוצה להבין משהו על מאחורי הקלעים של ההשכלה הגבוהה בישראל להקשיב לשיחה במלואה. אם נתעלם לרגע מהתארים המרשימים ומהז'רגון, בכירי האקדמיה מתגלים כלא יותר מקבוצת אינטרס לכל דבר ועניין. כמו נהגי המונית, עובדי חברת חשמל או מגדלי הביצים, גם הפרופסורים באוניברסיטאות לא מעוניינים לוותר על הפריווילגיות ומוכנים לצאת למאבק עבורן

הוכחה נוספת לסקטוריאליות של המאבק הזה אפשר היה לשמוע בראיון שהעניק רובין בחודש שעבר, עת פיצוץ 'סקנדל הבחינות' ולאחר החלטת השר אלקין לבטל את הבחינות מחשש להדבקת סטודנטים ומרצים. לראשי האוניברסיטאות זה פחות התאים, ורובין הגדיר את הביטול הגורף מבלי להיוועץ כ"סוריאליסטי". אפשר להתווכח על התובנה הרפואית שבאמירה כזו בשיאה של מגפה קטלנית, אבל הרמז היה ברור: לא הקורונה היא הבעיה אלא העובדה שהשר לא שאל לעצת מועצת החכמים. הפרופסורים הנכבדים חוששים למעמדם וכוחם, ואין פלא שרובין הלין על כך ש"כל השרים נלחמו על הציבור שלהם, חוץ מהשר שלנו". פעם נוספת, המסר ברור: השר להשכלה גבוהה הוא השר של חברי האוניברסיטאות. הם ה'ציבור שלו' והוא עובד אצלם.

זו תהיה תמימות לא להבחין שאינטרסים קבוצתיים עומדים גם מאחורי המכתב של פרופ' רובין. השר אלקין, אם ירצו או לא, נבחר בבחירות חופשיות ושוות לכנסת ופעל בהתאם לחוק כאשר לא האריך את כהונת נוימן. זכותו, וחובתו אפילו, לקדם מדיניות שתואמת את רצון בוחריו. אז מה הבעיה כאן בעצם? מי שמכם לשנות את "דפוס ההתנהגות" של השר?

לשאלה מצד ד"ר יעקב ברגמן האם הוא מכיר עוד דוגמה למדינה מערבית (להוציא ישראל) בה מערכת השכלה הגבוהה אוטונומית ומופרדת מניהול הממשלה, בחר רובין להתעלם באלגנטיות אקדמית טיפוסית: "ביומיום לא יכול להיות קשר בין השלטון לאוניברסיטאות", אמר והוסיף: "האנרכיה המאורגנת שלנו ….'הכאוס המאורגן' זה מקור היצירתיות שלנו".

ובכל זאת, נקודה ראויה לציון בשיחת הזום היא כנותו של הנשיא ומי שעמד עד לא מכבר בראש הארגון המשפיע ביותר על התנהלות האוניברסיטאות. לדבריו, ההתנגדות להקמת אוניברסיטת אריאל לא נעשתה רק ממניעים עניינים אלא גם ממניעים אידאולוגיים: "יש לחלק גדול מהציבור שלנו בעיה מאוד גדולה עם קיומו של מוסד ישראלי מעבר לקו הירוק. בשטחים שאינם חלק ממדינת ישראל". אותם מניעים, מתברר, היו גם חלק מההתנגדות לצירוף נציג אוניברסיטת אריאל לוועדה לתכנון ולתקצוב (ות"ת).

***

ואולי בכל זאת יש משהו מעט שונה מעובדי רכבת ישראל או אל-על. שכן אלו, גם אם ממש יתאמצו, יתקשו לצייר את עצמם כחומה האחרונה המגינה על הציביליזציה הישראלית מהתדרדרות לברבריות. או כמו שרובין הזהיר: "אסור לנו בשום פנים ואופן לשקוע בבוץ הטובעני שיחזיר אותנו לתקופות בהן אנשים האמינו שכדור הארץ שטוח והשמש סובבת אותו". כאמור, הפריווילגיה הזו שמורה רק לחברי שני מעמדות בישראל: המשפטנים והפרופסורים.

כמו שופטי בג"ץ, גם ראשי האוניברסיטאות התחילו לראות בעצמם כ'שומרי סף' על-פוליטיים שאם חלילה יגבילו את כוחם תדרדר החברה לאנרכיה של מצב הטבע. וגם היומרה בהתאם: "אנו נמצאים במרוץ תמידי מול מדינות העולם, בהן גם מדינות אויב, על ההובלה במדע ובמחקר, שבלעדיהם אין טכנולוגיה מתקדמת, אין פריצות דרך מצילות חיים, אין פיתוחים קריטיים בתחום המזון, אין כלכלה משגשגת, אין עתיד". ואם עתיד האומה כולה תלוי בהם, מגיעות להם כמובן זכויות מיוחדות. "הזעקה קמה", הסביר רובין, בשביל "למנוע, במעטה של שעת חירום, לקחת מאיתנו חירויות שנראות לנו בסיסיות וחיוניות להמשך שגשוג המערכת שלנו". ומה לגבי דעת הציבור? גם כאן היא לא נספרת.

הרבה יותר מההמון הפריזאי של 1789, אם העמדה הזו מזכירה משהו זאת האריסטוקרטיה הצרפתית. בתקופה הפרה-מהפכנית היא ראתה עצמה כשומרת ה'ליברטה' של העם: לא חירות כללית ושווה אלא חירויות שונות למעמדות השונים. בתקופת הפוסט-רסטורציה חלקם ראו באריסטוקרטיה מעמד הכרחי במשטר מוגבל השומר על העם הצרפתי כולו מפני התדרדרות ל'דספוטיזם'. כך או כך, המשותף לאלו היא הדחייה או הביקורת הגלויה על הסנטימנט והמשטר הדמוקרטי.

עם זאת נדמה שבמקרה של הפרופסורים, כמו שופטי בג"ץ, הצידוק לכל פעולה תמיד יהיה 'דמוקרטי', גם אם הקשר בין המעשים לא רק קלוש אלא הפוך לחלוטין ממשמעות המושג. בשם הדמוקרטיה תומכים בעליונות משפטנים על נבחרי ציבור; בשם הדמוקרטיה, מל"ג וור"ה צריכים לקבל עצמאות מלאה מכל התערבות של נבחרי הציבור. בשם הדמוקרטיה, צריך למרוד בנבחרי העם כדי לחזק אותה.

מתוך רשת 'אקדמיה'

חוסר הכנות הזה כה מורגש במקרה של הפרופסורים שלפעמים נדמה שאולי אם הדברים היו נאמרים בגלוי היו זוכים ליותר תמיכה. אולם לא נראה שזה הכיוון. "הדברור של המאבק שלנו לא מספיק טוב", אמר רובין בשיחה ושוב פנה לתחום יחסי הציבור. "להיות ולהיראות הפכו לשני דברים שונים", כתב רוסו בביקורת על הזיוף והצביעות שאפיינו את החיים בתקופת טרום המהפכה. גם בימינו, חייבים להודות, הצורה בה נתפסים הדברים לא פעם חשובה יותר מהדברים עצמם. ראשי האוניברסיטאות מודעים לכך היטב, אבל גם הציבור, עובדה שאליה נראה כי מנהיגי המאבק האקדמי מודעים פחות. האדם הפשוט אולי לא תמיד מבחין בין קאטו ונירון, אבל הוא כן מרגיש שעושים עליו סיבוב.

בכדי להיות הגון טוב שאומר: לא מן הנמנע שחלק, אולי אפילו חלק לא מבוטל, מתוך חברי האליטה הזו באמת מאמינים שהם מצילים את עם ישראל מעצמו. ייתכן מאוד שרובם המכריע הם לא אגואיסטים גמורים. אני מניח שאצל רובם האינטרסים האישיים והכלליים מעורבבים בלי תאוריה מורכבת מדי. על כל פנים, זה לא ממש משנה. אליטה אינה דבר רע בהכרח. כל חברה יציבה ומשגשגת מבוססת על מיעוט יוצא דופן שדוחף אותה קדימה בפוליטיקה, בעסקים, באמנות ובמדע, והאוניברסיטה המודרנית היא לא מוסד רע מיסודו. אולם השאלה היא לא האם אליטה צריכה להתקיים אלא האם היא לגיטימית. קבוצה לא יכולה לכפות על הרוב את ההנהגה שלה, בוודאי שלא במדינה דמוקרטית. במשטר דמוקרטי מודרני הציבור בוחר את האליטות שלו או לפחות חייב להראות בדרך מסוימת שהוא מכיר בהן ככאלו. בסופו של דבר תארי כבוד ניתנים מלמטה ולא מלמעלה, גם 'דוקטור' ו'פרופסור'.

***

ודבר אחרון המכוון יותר לסטודנטים שאותם מרצים מעוניינים לצרף למאבק. על אף הטענה הנכונה של רובין לפיה האוניברסיטאות צריכות להיות יותר קשובות לסטודנטים, בסופו של דבר יש כאן אינטרסים מתנגשים. אל תהיו תמימים: שיפור באיכות ההוראה ותוכן החומר הנלמד (אם נניח שזהו אינטרס של הסטודנטים) לא באמת עומד בראש סדר העדיפויות של הנהגת האוניברסיטאות. אם כבר, מטרתה היא לשמר את המצב הקיים.

אנחנו בעיצומה של תקופה של חוסר יציבות, וגם מערכת ההשכלה הגבוהה רגישה אליה. משבר הקורונה חשף הרבה מהבעיות שהצטברו כבר שנים בהקשר לאיכות המחקר וההוראה, כמו גם בעיות טכניות במערכת הלמידה מרחוק. הבעיות הטכנולוגיות יכולות להיפתר, אך בעיה שקשה הרבה יותר לפתור היא תוכן ההרצאות. הסטודנטים מרגישים את זה ולראשי המוסדות זהו בוודאי אינו מצב נוח.

אם מרצה באוניברסיטה אחת מסוגל להעביר סדרת הרצאות מעולה שנגישה לכל בקליק, מדוע שסטודנט ממוסד אחר יקדיש זמן להקשיב להרצאות משמימות? ואם כך, מה הנחיצות במספר רב כל כך של אוניברסיטאות ומרצים? לפחות בתחומים כמו מדעי הרוח והחברה התשובה לא ברורה, ולא מן הנמנע שבסופו של דבר המעבר ללימוד מקוון יפחית את הנחיצות באלפי מרצים ומוסדות שחיים על כספי ציבור ושכר לימוד. האם מישהו מאמין שזה יעבור בצורה חלקה מצד הסגל, בלי "מאבקים" שונים ומשונים לטובת הדמוקרטיה ועתיד המדינה? ואולי, בעצם, זה כבר מה שקורה כעת.

ככל שהזמן חולף והמשבר נמשך, הלחץ על האוניברסיטאות להתייעל ולהשתנות גובר. זהו אינטרס של כל סטודנט (ואזרח) שכך יהיה אולם לא של המערכת. כמו כל ארגון ממסדי ושבע, התייעלות ושיפור אינם דברים משהו שהאוניברסיטאות חושקות בהם. זה מפחיד אותן. בניגוד לדברים של פרופ' רובין, האוניברסיטאות לא באמת מעוניינות במהפכות. ההפך אולי הוא הנכון. נדמה לי שיו"ר ור"ה המתפטר, הרבה יותר מראייתו את עצמו כמהפכן, הוא בעצם ריאקציונר.

יואל מטרני הוא דוקטורנט לתיאוריה פוליטית במכון למדע המדינה בפריז (סיינס פו). הוא מלמד קורסים בהיסטוריה של המחשבה המדינית, והיה חוקר אורח בפקולטה להיסטוריה באוניברסיטת אוקספורד ובמחלקה למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת קיימברידג’.