בואו נדבר על "תגובה מידתית" (original) (raw)

פרופ' רות וייס שימשה במשך יותר מארבעה עשורים כחוקרת ספרות ומרצה באוניברסיטאות הרווארד ומקגיל. מאמר זה פרי עטה פורסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי' בחודש מרץ 2009.

***

בשבועות הראשונים לאחר שישראל פתחה במבצע 'עופרת יצוקה' בסוף דצמבר 2008, ההאשמה לפיה הפעולה הצבאית של ישראל בעזה הובילה לשימוש "לא פרופורציונלי" בכוח נגד פלסטינים, שהושמעה בידי אנשים כמו הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר ומזכ"ל האום באן קי-מון, נתקלה בהתנגדות רטורית מפתיעה (לפחות ביחס לאמריקה).

"כל מי שיודע משהו על המזרח התיכון יודע שרעיון המידתיות הוא טירוף", כתב ריצ'רד כהן ב'וושינגטון פוסט', הידוע יותר כמבקר של ישראל מאשר מגן שלה. "הקריאות לתגובה 'מידתית' מטרידות. הן נופלות על אוזניי לא כביטוי עדין של הוגנות, מעין תפיסה פרחונית של מלחמה בסגנון המרקיז מקווינסברי, אלא כעמדה מכוערת ומתפקעת מאנטיפתיה כלפי המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון".

כמונח בדין הבינלאומי לגבי התנהלות במלחמה, "מידתיות" דורשת כי כוח הרסני של מבצע צבאי יהיה הרסני רק במידה של הכוח שעורר אותו לפעול. בזמן בו ישראל פתחה במבצע, חמאס ירה אלפי רקטות לעבר אזרחים ישראלים, ובחר להפר באופן פומבי את תנאי "הפסקת האש" בת שישה החודשים, שגם אליה התחייב רק בתיאוריה. הדרישה למידתיות יצרה השוואה כוזבת בין התוקפן (חמאס) לבין המטרה (ישראל) כאילו השניים מעורבים בסכסוך דו-צדדי. בהמשך הועברה האשמה בתוקפנות מן התוקף לקורבן שלו, וישראל זכתה לגינוי משום שהשתמשה בכוח אש רב יותר להגנתה מאשר זה שהשתמש בו חמאס להתקפתה.

"האם הקהילה הבינלאומית באמת מעדיפה תגובה מידתית או שווה?", שאל אלן רישר במאמר שפורסם בכתב העת Christian Science Monitor. "אם למשל חמאס משגר שלוש רקטות מאולתרות לשטח ישראל, האם הממשלה הישראלית צריכה להגיב בשלוש רקטות מיושנות משלה? אם שלושה חיילי צה"ל נחטפים בידי חיזבאללה, האם צה"ל צריך להגיב בחטיפת מספר שווה של פעילי חיזבאללה?".

הוועדה היהודית-אמריקנית ציינה כי ההתעלמות הבינלאומית מן התוקפנות של חמאס מאלצת את ישראל להתמודד לבדה עם הבעיה. בהתחשב בעובדה שחמאס נוקט בטקטיקה של מיקום משגרי טילים, מחסני נשק, בונקרים ומתקנים צבאיים אחרים בלב האוכלוסייה הצפופה בעזה, "הדרך היחידה בה ישראל יכולה להימנע מפגיעה בבלתי-מעורבים היא לא לנקוט בשום פעולה משמעותית כדי לבלום את התקפות חמאס".

שר המשפטים הקנדי לשעבר אירווין קוטלר מנה רשימה ארוכה של הפרות החוק ההומניטרי הבינלאומי בידי חמאס, כולל ניסיון פגיעה מכוון באזרחים, אשר בפני עצמו מהווה פשע מלחמה; שימוש בתשתיות אזרחיות לשיגור טילים; ניצול סמלים הומניטריים כמו הצלב האדום או האו"ם למטרות שיגור טילים וגיוס ילדים למטרת לחימה בסכסוך חמוש. כאשר ישראל מגיבה, ואזרחים מוצאים את מותם מכיוון שהיא תוקפת באזורים אזרחיים מהם שוגרו טילים, קוטלר מסביר כי החוק הבינלאומי "מטיל את האחריות למקרי המוות על חמאס, ולא על ישראל".

טיעונים הגיוניים ופשוטים מעין אלה סייעו מאוד כדי למנוע מסוגיית ה"מידתיות" לשקוע בתודעה הלאומית האמריקנית, ובכך להפוך לעוד נשק נגד ישראל בעודה מנסה להגן על עצמה ולשים קץ לשיגור הטילים. אך היבט בסיסי יותר של ההאשמה ב"חוסר מידתיות" עבר עד כה מתחת לרדאר – חוסר המידתיות המובהק בין יעדי חמאס לבין יעדי ישראל, ובתמונה הרחבה יותר, הגישה הכללית של מדינות במערב בסוגיית הלאומיות הפלסטינית והמדינה היהודית אותה הן מקיפות מכל צדדיה.

***

דמיינו עולם הבנוי מקווים "פרופורציונליים" בלבד. בעולם כזה, ישראל הייתה מעבירה את ששת העשורים האחרונים במאמץ לשלול כל זכות ערבית ללאומיות, במקום לעשות את מה שישראל באמת עשתה, וזה לוותר על שטחים נרחבים בחיפוש אחר שלום. איזו פעולה מצד ארצות ערב הייתה מידתית ביחס לפעולות הישראליות של ויתור על חצי-האי סיני ומשאביו, חלקים גדולים מיהודה ושומרון, רצועת עזה כולה והשטח בדרום לבנון ממנו כוחות צה"ל נסוגו בשנת 2000?

ישראל אשר הייתה פועלת באופן מידתי הייתה במקום זאת פונה לאו"ם ומוסדותיו, ועושה ככל שביכולתה כדי להוקיע את הפולשים הבלתי-חוקיים באיזור. היא הייתה מקדמת החלטות לגינוי הלאומניות הערבית כגזענות, והייתה יוזמת בריתות מדיניות עם גושים אחרים על בסיס ההתנגדות המשותפת לארצות ערב.

יישום נרחב של מידתיות בכל הנוגע למזרח התיכון, היה מצריך את ישראל לטפח תרבות אנטי-ערבית ואנטי-מוסלמית, ושיעורי שנאה המגיעים (על פי מחקר מקביל של מכון Pew על גישות אנטי-יהודיות בארצות ערב) לרמות שבין 99 אחוזים למאה אחוזים. ישראל הייתה משתמשת באמצעי תקשורת המונים כדי להאשים את המוסלמים בשלל עלילות דם, ומשקיעה עשרות מיליוני דולרים בתעמולה אנטי-ערבית ברחבי העולם. היא הייתה מכשירה מחבלים מתאבדים למשימות נגד מוסלמים. לוחמיה היו משחיתים את גופות האויב בחגיגה של לינצ'ים רצחניים.

אם ישראל הייתה מיישמת במלואה את תורת המידתיות, היא הייתה מכריזה על ירושלים כעל מֶכָה משלה, עיר קדושה ליהודים בלבד. היא הייתה אוסרת על כניסה לירושלים לכל בני הדתות האחרות, מלבד מקרים באישור מיוחד. היא הייתה אוסרת על נוכחות מסגדים או כנסיות בעיר הקודש.

אך מה ישראל עשתה בפועל? כמעט מן הרגע בו אוחדה ירושלים ב-1967, ישראל מסרה את השליטה בהר הבית לרשות מוסלמית עצמאית, האחראית על ניהול המסגד היושב על חורבות בית המקדש. בתוך השטח הזה, הנמצא כולו בגבולות אותם ישראל רואה כקבועים, לאף יהודי (או נוצרי) אסור להתפלל. זהו צו הנאכף בידי משטרת ישראל.

שימו לב איך צה"ל מחסל באופן הכי מדויק שיש את מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד. הכי קל היה להוריד עליו את הבניין, אבל כדי לא לפגוע בחפים מפשע מכוונים רק לדירה שלו! ככה פועל צבא חזק ומוסרי בעוצמה מידתית ואנושיות כמו שאף צבא אחר בעולם לא עושה.
חשוב לשתף מול ההסתה שהחלה לשטוף את הרשת! https://t.co/h2qEBMXsjX

— יוסף חדאד – Yoseph Haddad (@YosephHaddad) August 5, 2022

אי-סימטריה קיצונית היא מהות המלחמה הערבית נגד היהודים, והסיבה בגינה היא נותרת ללא פתרון. במזרח התיכון, יש לומר שוב, קיימות 21 מדינות ערביות המכסות שטח הגדול פי מאות משטחה של ישראל, כולל חלק מהשטח שהוקצה לישראל בידי חבר הלאומים ב-1921 אך בהמשך נמסר על ידי הבריטים לשליטים ההאשמים של ירדן. במקום לטפח את השלל הטריטוריאלי הרב שנפל בידיהם, מנהיגי ערב העדיפו לבזבז עשרות שנים ואת מרבית ההון המדיני שלהם על מערכת התנגדות למדינה היהודית.

כדי שיוכלו לשחק באופן משכנע יותר את תפקיד הקורבן, מדינות ערב החזיקו דורות של אחיהם הערבים כפליטים חסרי בית על גבולות ישראל, במחנות בעזה, ירדן ולבנון. השימוש שעושה חמאס בעזה באזרחים כמגנים אנושיים הוא רק המשך של החלטת הליגה הערבית להחזיק את הפלסטינים כפליטים נצחיים, במטרה לקיים את מה שברדיו קהיר הגדירו כ"נכס מוסרי" במלחמה נגד ישראל.

חוסר הסימטריה הזה הוא כאמור מהות התמונה הגיאופוליטית במזרח התיכון. וליתרונות הגיאוגרפיים, הדמוגרפיים, הכלכליים והפוליטיים בהם מחזיקים הערבים על פני ישראל, יש להוסיף גם את ההאשמה האידיאולוגית לפיה הציונים הם האשמים בכל סבל ערבי. בצורתו הקיצונית ביותר, חוסר הפרופורציה השולט במזרח התיכון רואה בישראל אחראית גם לסבל שערבים מביאים על עצמם ועל אחיהם.

***

תופעה זו אינה מוגבלת לחופי הים התיכון. חוסר הסימטריה הוא חלק בלתי נפרד מן המאמץ לבצע דה-לגיטימציה לישראל במערב. הפגנות מוסלמיות נגד ישראל, לרוב מלוות באלימות, הן כעת מחזה נפוץ באירופה כפי שהפגנות אנטי-יהודיות היו נפוצות בה בשלהי שנות ה-30. השמצת ישראל והיהודים סוכה ליחס סלחני מכיוון שהיא נחשבת למרכיב לגיטימי באסלאם, וכל התנגדות לה תסתור את עקרון חופש הדת.

הקהילות היהודית באירופה מעולם לא ערכו אף לא הפגנה אנטי-מוסלמית אחת; דווקא ביקורת מצד לא-יהודים נגד קיצוניות מוסלמית היא שהובילה למעצרים (הפוליטיקאי ההולנדי חרט וילדרס עמד למשפט על הסתה), מקרי רצח (הבמאי תאו ואן-גוך שיצר סרט קצר על אלימות נגד נשים בארצות ערב) ואיומים ממשיים במוות נגד אמנים שיצרו למשל קריקטורות הלועגות למוחמד. מנגד, הרבים באירופה המשמיעים ביקורת נגד ישראל, עושים זאת כאשר אפילו בדל מחשבה לא מתגנב לראשם לגבי הסכנה שבדבר, בין אם מצד רשויות חוק רגישות במיוחד לכבוד המוסלמי, או מצד כדורי מתנקש.

בארה"ב, החוסר בפרופורציה מתבטא בעיקר באוניברסיטאות. האשמת ישראל במצבם האומלל של הפלסטינים הפכה לסוג היחיד של עוינות דתית ואתנית המורשה בקמפוס, מוסדות אשר בכל מקרה אחר רואים בעצמם מקדשים ראוותניים של גיוון וסובלנות.

גישה זו שולטת באקטיביזם של סטודנטים בסוגיות המזרח התיכון, והיא משתקפת בהתנהלות הסגל האקדמי, במיוחד בתחומי לימודי המזרח התיכון. דוגמא מתונה למדי מן האוניברסיטה שלי בהארוורד הייתה בקורס שכותרו "נרטיבים ערביים מודרניים", רובם ככולם פלסטיניים. לסטודנטים שהתלוננו על אי-דיוק והטיה בחומר הלימוד נאמר כי מכיוון שכותרת הסמינר עצמה מצביעה על כך שהוא עוסק בכתבים בערבית בלבד, הוא בהכרח לא יכול לסבול מהטיה כלשהי.

במכללת ואזר במדינת ניו-יורק, תיאור קורס היסטורי העוסק ב"שורשי הסכסוך הפלסטינ-ישראלי" הזהיר את התלמידים כי הוא "אינו מיועד להציג 'סיפור אובייקטיבי' של שני הצדדים בסכסוך":

העובדה לפיה ישנם לכאורה שני צדדים בסכסוך אינה מחייבת אותנו לתאר כל אחד מהם כצודק או טועה באופן שווה. מטרת הקורס היא להבין מדוע פרץ הסכסוך, ואילו כוחות של אי-שוויון מאפשרים את המשך קיומו…מדוע וכיצד גלובליזציה כלכלית, התפתחויות טכנולוגיות והאימפריאליזם האירופי סייעו ליצור שתי זהויות לאומיות שונות בפלסטין? מדוע וכיצד זהויות אלה התפתחו באופן המדיר חברים בקבוצות אתניות או דתיות מסוימות?"

למרות השגשוג של תוכניות למדעי היהדות בקמפוסים בכל רחבי ארה"ב, תהיה זו משימה בלתי-אפשרית למצוא תיאור קורס דומה המגיע מן העמדה האידיאולוגית ההפוכה – למשל, קורס הטוען כי הקשר של העם היהודי לארץ ישראל חזק וארוך יותר מאשר זה של שבטי הנוודים שנודעים בימינו כפלסטינים, או מרצה המתאר כיצד המקום המרכזי שתופסים הפלסטינים בזירה הפוליטית העולמית נוצר בעיקר הודות לאי-השוויון בין המדינה היהודית הקטנה לבין ארצות הערב העשירות בנפט עמן היא נאלצת להתחרות.

תיאוריות כאלה היו מן הסתם נתפסות כחציה של הקו המפריד בין ניתוח לבין תמיכה וקידום של רעיון פוליטי, אך החוגים האקדמיים אינם מגלים ריסון שכזה בכל הנוגע להתייחסות לשאלה הפלסטינית מנקודת מבט פלסטינית בלבד. ורק כדי להדגיש את הנקודה, אותו קורס בוואזר מועבר על ידי מרצה המעורב בין היתר גם בתוכנית לימודי היהדות במוסד.

את הקומה השלישית של פעילות חסרת פרופורציה בקמפוסים, היה ניתן לראות למשל בעצומה שנשלחה לנשיא אובמה ונחתמה בידי כ-900 אנשי אקדמיה אמריקנים. המסמך נפתח כך:

מאז עלייתו של חמאס לשלטון, שנערכה בבחירות הוגנות וחופשיות, ישראל הטילה על אזרחי עזה מצור ממושך שמטרתו לחנוק אותם עד כניעה, למנוע מהם בשרירותיות מים וחשמל, אספקה רפואית ומזון, וגישה לעולם החיצון. ההתקפה הכוללת האחרונה על עזה, תוך שימוש בכוח לא-פרופורציונלי קטלני, אינה פעולה של הגנה עצמית אלא הרחבה דרמטית של המדיניות הנבזית להכחדת עם שמסרב להיעלם"

***

האשמות כאלה, המתעלמות מן הנסיגה החד-צדדית מעזה אותה ביצעה ישראל מרצונה ב-2005, ומן המשמעות הרעיונית של בחירות אשר בסופן עולה לשלטון ארגון טרור תוקפני שמטרתו היא חיסול המדינה השכנה, מעוותות את המציאות מעבר לכל תקנה אפשרית.

הסוג הזה של חוסר בפרופורציות אינו דבר חדש. אי-אז בשנים 2002-2001, במהלך מה שנודע כאינתיפאדה השנייה, ארגונים כמו חמאס ופת"ח (המתון לכאורה) הכריזו מלחמה כוללת על אזרחי ישראל, ושליחיהם רצחו בין היתר 21 איש בפיגוע בדולפינריום, 15 איש במסעדת 'סבארו' בירושלים, 29 איש בליל הסדר בנתניה, 17 איש באוטובוס מתל-אביב לטבריה ועוד ועוד.

באותה העת ממש, קבוצה של אקדמאים מהארוורד ומ-MIT הפנו את תשומת לבם למרחץ הדמים המתחולל, רק לאחר שישראל פתחה בפעולה הגנתית. הם הפיצו עצומה הקוראת לאוניברסיטאות להחרים את ישראל, המדינה שהייתה מטרה לגל טרור. לורנס סאמרס, נשיא הרווארד הטרי (וכפי שיתברר בהמשך, גם הזמני מאוד) אפשר למרצים החתומים על העצומה ליהנות מן הספק, כאשר ציין כי ההצגה הלא-הוגנת של ישראל כאשמה הבלעדית הייתה "אנטישמיות בפועל אם כי יתכן שלא בכוונה".

הנוסחה של סאמרס הבדילה בנדיבות בין אנטישמיות מכוונת לבין כזו הנעשית שלא ברצון. אך במקום לנצל את ההזדמנות שניתנה להם כדי להתכחש לכוונתם האנטישמית, חותמי העצומה הגיבו בהאשמת סאמרס בכך שהוא פוגע בחופש הביטוי שלהם. בכך הם למעשה התלוננו כי נמנעת מהם הזכות בה השתמשו ללא הפרעה, בעודם מנסים להשתיק את נשיא האוניברסיטה שפשוט השתמש באותה זכות כדי לבקר אותם. לאנטישמיות שהפגינו, בין אם במכוון ובין אם לאו, היה צריך להינתן פטור מביקורת, על בסיס הטענה כי עצם ההצבעה עליה כאנטישמיות מהווה איום גורלי על יישום התיקון הראשון לחוקה.

דיון בחוסר הפרופורציה המובנה במלחמה הערבית נגד ישראל לא יהיה שלם ללא התייחסות לתפקיד אותו מילאו יהודים בהצגת טיעוני האויב. גם כאן, הקמפוסים מספקים לנו את המבט הצלול ביותר בסוגיה. דוגמה לכך הייתה בוועידה אודות "היסטוריות חלופיות בתוך ומעבר לציונות" שנערכה באוניברסיטת קליפורניה בסנטה קרוז בשנת 2007. האירוע זכה לחסות של שמונה מחלקות שונות במוסד, וארבעה מרצים וסטודנט הציגו בו מחקרים "אשר מטרותיהם העיקריות", על פי דיווחים, "עסקו בפירוק, דה-לגיטימציה וחיסול הציונות והגשמתה במדינה יהודית".

כל הדוברים בכנס טענו כי ציונות היא גזענות הן בניסוחה והן בהגשמתה בפועל במדינת ישראל. ארבעה מהם הגדירו את התנועה הציונית כזן של קולוניאליזם אירופי ואימפריאליזם. אחד מהם קרא לישראל "משטר אפרטהייד", ואחר הגדיר את פעולותיה "גרועות מאפרטהייד". שלושה דוברים טענו כי הציונות מנוגדת לחוויה היהודית ההיסטורית, ולכן אינה לגיטימית מבחינה דתית או היסטורית. מכיוון שהדיווח על הכנס רק בדק האם היה "תרגול לגיטימי של חופש הביטוי או ניצולו לרעה", הוא ציין את הדוברים בשמם ותפקידם בלבד. כולם היו ישראלים או יהודים אמריקנים.[i]

כמעט מיותר לשאול האם אי-פעם נרשם ניסיון דומה לדה-לגיטימציה לאומית עצמית מצד הוגים או חוקרים פלסטינים או ערבים.

***

האקדמאים שהגישו את העצומה לנשיא אובמה טענו כי אם הוא מעוניין להיות "בצד הנכון של ההיסטוריה", עליו לעמוד לצד הלוחמים הערבים. זו אינה העמדה של הקונגרס האמריקני או של האנשים אותם הוא מייצג. ב-9 בינואר 2009, בית הנבחרים הצהיר ברוב של 390 מול חמישה על "תמיכה נחרצת ומחויבות בלתי-מתפשרת לרווחת וביטחון ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בגבולות בטוחים", והכיר ב"זכותה לפעול בהגנה עצמית כדי להגן על אזרחיה נגד התוקפנות המתמשכת מצד חמאס, כפי שנקבע במגילת האו"ם".

כל מי שמכיר קצת היסטוריה יודע כי "תמיכה נחרצת" יכולה לעיתים להיות קצת פחות יציבה. אך עדיין, ארה"ב וישראל נותרות כשתי מדינות דמוקרטיות העומדות יחדיו נגד ההתנהלות הניהיליסטית של ארגוני טרור ושל הרודנים התומכים בהם.

עליהן להמשיך לעמוד יחד נגד אלו השואפים להשתמש בשלל פלפולים כאילו-אקדמיים על מנת לחתור תחת הפעולות ההגנתיות הלגיטימיות של מדינה חופשית, החיה תחת איום אלימות תמידי המתפרץ תכופות, החל מהרגע בו נוסדה.

[i] הם היו: דיוויד תאו גולדברג, ראש המכון למחקר מדעי הרוח באוניברסיטת קליפורניה; ג'ודית באטלר, מרצה לספרות משווה באוניברסיטת ברקלי; הילטון אובנזיגר מאוניברסיטת סטנפורד; טרי גינסברג ממכללת פרצ'ס; ורבקה בר-זוהר, סטודנטית באוניברסיטת ניו-יורק.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: