על צומת דרכים: מפגשה של הקהילה הטרנסית עם מערכת המשפט (original) (raw)

שורשיו ההיסטוריים של האמיקוס קורייה ('ידיד בית המשפט') - גלגוליה של פרוצדורה משפטית במשפט המקובל The Historical roots of the Amicus Curiae: The Reproduction of a Legal Procedure in the Common Law

Social Science Research Network, 2017

מבוא בשנים האחרונות פורח השימוש בפרקטיקה משפטית המכונה בלטינית "אמיקוס קורייה" (amicus curiae, ובקיצור – אמיקוס), שפירושו "ידיד בית המשפט" (amicus – חבר, ידיד או רע; curiae – של בית המשפט). זוהי פרקטיקה שבאמצעותה צד שלישי שאינו מעורב פורמלית בהליך משפטי, אך הוא בעל עניין בו, מציג את עמדתו לבית המשפט באמצעות הגשת תזכיר כתוב. בדרך כלל נעשה שימוש באמיקוס כדי להוסיף טענות שהמתדיינים הפורמליים לא הציגו לבית המשפט או כדי לספק לבית המשפט מידע נוסף (למשל חברתי, כלכלי, היסטורי או סביבתי) מנקודת מבט רחבה יותר. לדוגמה, בתיק שבחן את רפורמת הבריאות שהוביל נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה הוגשו 136 תזכירים מטעמם של מאות אמיקוס שונים – ארגוני זכויות אדם, חברות ביטוח, פוליטיקאים ואנשים פרטיים. בהחלטתו ציטט בית המשפט העליון של ארצות הברית מידע מתוך תזכיר שהגישו כמה אמיקוס (amici), שהציג את ההיסטוריה של הרפורמה בארצות הברית והראה שכ-45,000 אמריקנים מתים מדי שנה משום שאין להם ביטוח בריאות. בתיק אחר, משנת 2012, שעסק בשוויון זכויות בנישואים לזוגות להט"ב, הוגשו לבית המשפט העליון של ארצות הברית 156 תזכירים מטעמם של מאות אמיקוס שונים. גם כאן ציטט בית המשפט בהחלטתו מידע רב מתוך התזכירים שהוגשו לו. כיום נעשה שימוש באמיקוס בשיטות משפט אחדות הנבדלות זו מזו באופן ניהול ההליך המשפטי ובכללי הדיון הנוהגים בהן: שיטת המשפט המקובל (במדינות כארצות הברית, קנדה, אנגליה ואוסטרליה), השיטה הקונטיננטלית (הנהוגה למשל בצרפת, בגרמניה ובספרד) והמשפט הבינלאומי (למשל בבית המשפט האירופי לזכויות אדם). נוסף על כך, בשנים האחרונות הפכה הפרקטיקה של האמיקוס לפופולרית לא רק בקרב ארגוני זכויות אלא גם בקרב אזרחים מן השורה, גילדות מקצועיות ואף פוליטיקאים. אך מהן שורשיה ההיסטוריים של פרקטיקה זו, היכן הופיעה והחלה להתפתח, ומהם הגורמים ההיסטוריים לכך ששבה והופיעה בשנים האחרונות? מאמר זה מתאר בקווים כלליים ובמשיחות מכחול גסות את גלגוליו ההיסטוריים והאינטלקטואליים של האמיקוס, דרך עיון בכמה תחנות היסטוריות הקשורות אליו – החל בתקופה הרומאית (משנת 27 לפני הספירה לערך), דרך אנגליה והקולוניות שלה (בעיקר בין המאה השלוש-עשרה והשמונה-עשרה), וכלה בארצות הברית המודרנית (מתחילת המאה השמונה-עשרה ועד אמצע המאה העשרים). במוקד המאמר ניצבת בחינת התפתחותו של האמיקוס במשפט המקובל, הוא המשפט הנהוג במדינות האנגלו-אמריקניות, לרבות ישראל. מבחינה מתודולוגית, לגבי חלק קטן מפסקי הדין המאוזכרים במאמר לא ידועים בבירור כל הפרטים הנסיבתיים. עד מחצית המאה התשע-עשרה התנהל ההליך המשפטי בחלק גדול מבתי המשפט בעל-פה, ולא היה גוף רשמי האמון על פרסום מסודר של פסקי הדין כנהוג היום. מטרתו של המאמר היא אפוא צנועה ביותר: לתאר את תרומת הנסיבות ההיסטוריות לקיומה ולהתפתחותה של פרקטיקה משפטית אשר נעשה בה שימוש במשך מאות שנים, ואשר התעוררה לתחייה וקיבלה תאוצה בשנים האחרונות.

כאן תקום השכונה שלנו": השכונה שלא קמה ממזרח לירושלים בתקופת המנדט הבריטי

Judea and Samaria Research Studies, 2022

British authorities in Palestine encouraged the development of Jerusalem beyond its municipal boundaries, based on their understanding of its future trends. Under Ottoman rule, new neighborhoods were built in proximity to the center of town and with a certain degree of geographic contiguity with the neighborhoods that preceded them. In contrast, the British Mandate built neighborhoods in remote locations, spread over extensive areas. These neighborhoods had no contiguity with any previous settlements, and were planned based on available land. These "Garden Suburbs" established a new form of urban sprawl that surrounded central Jerusalem from the south (Talpiot together with Admat Amos and Givat Eliyahu, which were in the planning stage) and the west (Rehavia, Bayit VeGan, Beit HaKerem, Kiryat Moshe and Givat Shaul). Until the beginning of the Mandate period, the area east of Jerusalem remained almost devoid of Jewish habitation. Members of Agudat HaDayarim (The Tenants&#39...