היה צריך 7 באוקטובר שנתעורר - לא ברור למי דפקנו חשבון עד עכשיו - וואלה Sheee (original) (raw)

היה צריך 7 באוקטובר שנתעורר - לא ברור למי דפקנו חשבון עד עכשיו

עודכן לאחרונה: 23.9.2024 / 9:27

ה-7 באוקטובר היה היום הכי גרוע בתולדותינו כמעט עבור כולם, אבל הוא גם יהיה היום שבו התפרצה העוצמה הנשית שאנחנו מדברים עליה כל הזמן, במלוא תפארתה. עינב צנגאוקר, מירב לשם גונן, שירה אלבג - למה היה צריך לקרות הגרוע מכל כדי שנזכה להכיר אתכן?

בעודי סוגרת את השבת ומתחילה להכין את עצמי לראשון, שזה תהליך שמתחיל בערך בשעה 15:20 כי הוא לא פשוט - פתאום נפלה עלי ההבנה שה-7 באוקטובר הוא תאריך משמעותי גם עבור הנשים במדינת ישראל. לדעתי אנחנו עוד נסתכל אחורה ונציין אותו כנקודת השינוי הכי חשובה של העשור, כי מה שקרה השנה אומר כל כך הרבה על התנהלותן של נשים בחברה.

עינב צנגאוקר, הדס קלדרון, רחל מאופקים, העוגיות, מירב לשם גונן, אמא של רומי, אחיות של רומי, שירה אמא של לירי אלבג, מירב סבירסקי (אחותו של איתי סבירסקי ז"ל), וכל הלוחמות שצצו במלחמת חרבות ברזל, ועוד מלא - עשרות שמות נוספים שבטח שכחתי - הן נשים שלא הייתה לנו את הזכות להכיר אותן אילולא היה קורה הגרוע מכל.

דיג'יי היה פה, וגילה לנו איפה פרידה ישנה בלילה האחרון. צפו "הייתי חוזרת אליו בריצה": האהבה הגדולה ושברון הלב של לי גם לגברים יש נקודת עונג מסתורית, ואלה הוראות ההפעלה שלה

אז הגרוע מכל קרה, וגם פריצת הדרך הכי חשובה לנשים בישראל. מאז ניל"י לא היתה קבוצה כה גדולה של נשים כאלה. מדי פעם יש איזו אישה אקראית שפותחת את הפה שלה, ובדרך כלל היא אחת משני ז'אנרים. סליחה, שלושה. ז'אנר כוכבת טיקטוק/אינסטגרם, ז'אנר ציפי ליבני, נשים סופר רציניות שמרימות ראש רק אחרי שווידאו שצברו קרדיטים לשלוש תקופות חיים שחלילה לא מישהו יגיד שהן לא ראויות או ששכבו עם מישהו. הז'אנר השלישי הוא מכשפות מטורפות כמו ההיא. והשנייה, וגם השלישית. נו, נשים שבא לי להביא להן מחבת לפנים כל פעם כשהן מדברות. הן נפוצות יותר פשוט כי אין להן בושה, ובמקומה יש להן עור של פיל.

גלית גוטמן אפילו. לקח שנים רבות מדי לגלות אותה, ולחשוד שהיא הפכה לדוגמנית בעיקר כדי לחדור אל התעשייה, כי בעצם היא מראיינת סופר רצינית שלא נלקחה ברצינות כי היא גם מאד יפה. היא לפחות ניסתה. בדרך כלל זה קורה, אם בכלל, רק אחרי בזבוז של 20 שנות קריירה שיכלו להיות לכל אחת מהן בתחומים שונים, ובזבוז ערימות בלתי ניתנות לכימות של רווח נקי עבור כולנו.

ולא כל מי שבפוליטיקה חייבת להיות גולדה מאיר. סליחה - כל הגברים שנמצאים בעמדות מפתח היו בכיתת מחוננים? איפה כל הנשים שהן לא ציפי ליבני אבל גם כרמל מעודה? האם אין באמצע הזה אלפים רבים של נשים מדהימות שיכולות לתרום לנו יותר מחצי מהממשלה?

השנה פתאום הן קמו בהמוניהן - והן עומדות זקופות ומסתכלות לנו ברטוב של העיניים, עוצמתיות בטירוף, פחד אלוהים ישמור. משוגעות. חיות רעות. אבל באמת היה צריך לקרות ה-7 באוקטובר כדי שזה יקרה יותר? הרבה הרבה הרבה יותר? למי בדיוק דפקנו חשבון עד עכשיו לא הבנתי. כאילו מה? המדינה הזאת לא גם שלנו? למה אנחנו יושבות וסותמות בעצם? מעצלנות? חוסר ביטחון? פחד מכישלון? חרדה מפאדיחה? למה אני מדברת רק על איפור, האח הגדול ומערכות יחסים? אה, כן, את הביקורת הזו אני מטיחה גם בעצמי. למה? על זה יש רק דבר אחד לענות לשאלה הזו והוא ב ן - ג ב י ר.

נשבעת שזו הפעם האחרונה שאני מזכירה אותו, מה לעשות שהוא פשוט מטאפורה כל כך מעולה לכל מה שגרוע ומיותר בעיני. מה, אנחנו לא יכולות לעמוד מול המצלמות ולהגיד משפטים כמו "אמרנו שנחזיר את תושבי הצפון בבטחה לבתיהם - וכך. בדיוק. נעשה."? מה, אנחנו לא יכולות להגיד שלא נשב עם נתניהו ואז ללכת להיות שר הביטחון שלו כי - דיל מטונף כלשהו שלא קשור לרווחתם של תושבי ישראל כלל?

יכולות. בלי בעיה. מה, אנחנו לא יודעות לזייף כשאנחנו רוצות? יודעות, שמעו לי. יודעות. אז למה לעזאזל אנחנו לא עושות את זה? ואחרי זה יושבות בבית ומתפלאות שהממשלה של מדינת ישראל לא מחזירה ילדים חטופים.

בן גביר, עם כל הכבוד שאין לי, הוא בסך הכל מטאפורה, ואחת אפורה אפילו - לחידלון, לקרקסיות, להורדת הסטנדרטים הפתולוגית שפשתה במנהיגות שלנו. אבל אני נסחפת. כוונתי הייתה לומר שאם הוא ושכמותו יכולים לעשות את הדרך הזאת כמעט ללא כישורים, האם לא יכלה אחת מהנשים המעולות האלה, האינטליגנטיות, האציליות, חסרות הפחד - לעשות את זה גם? ברור שיכלה. פשוט בחרה לשבת בבית ולא לעשות את זה, לא יודעת, כי ילדים, וכי יוגה בימי שלישי.

ואז קרה ה-7 באוקטובר, היום הכי נוראי של החיים של רבים מאיתנו, ורק אז, כשכלו כל הקיצים, שכבר לא הייתה יותר שום ברירה - הן פתחו את הפה.

האם המצב כזה גרוע שנשים מקבלות אומץ לפתוח את הפה רק אם מישהו נחטף או שהן כמעט נרצחות על ידי בעל חולה נפש? גם שירה איסקוב הייתה צריכה כמעט למות, כדי לקבל את האומץ להעז להיות כל מי שהיא. בגיל 45-50.

רבע מה שהן עושות השנה יכול היה לשמש כקמפיין בחירות מוצלח לכהונה בממשלה עתידית כלשהי. הדרך מפה לשם לא כזאת ארוכה. ואני שואלת את עצמי, אם כך - איפה היינו עד עכשיו? מדוע סתמנו את הפה שלנו? למה בן גביר יכול לקחת את עצמו ואת סט כישוריו הבסיסיים ולהפוך מנער גבעות לשר בממשלת ישראל והאחראי על ביטחון הפנים שלי? שלא לדבר על שר האוצר שאנגלית בפיו ברמה של כיתה פאקינג ב', אבל אני אמורה לסמוך עליו לנהל את כספי המדינה ששייכים לי? לא, נו. די.

סתם לשם הדוגמה, עינב גלילי. היא מביעה את דעתה השנה בכל מיני פאנלים של "פגוש את העיתונות" ואני כל כך נהנית להקשיב לה מדברת כל כך לעניין. ואז אני קולטת שהמון שנים כבר לא רואים יותר מדי דיבור לעניין בפאנלים. למה? כי בחסות הכותרת והספין, כמו הממשלה - גם האולפנים סובלים מצניחה דרמטית באיכות. כבר שנים שאנחנו נאלצים להאזין לפאנלים 'מייד אין צ'יינה', כי מי שמעז לדבר הוא זה ששומעים אותו והוא זה שמשפיע. מה לעשות. וגם עינב גלילי, היא דוגמה מעולה דווקא משום שזמענו אותה מדברת בעבר ואנחנו יודעים שהיא מבריקה. עינב גלילי תמיד הייתה מבריקה, אבל לא הרשתה לעצמה עד עכשיו לשבת ולהביע את עצמה בחופשיות כזו. היא הייתה מרשה לעצמה לדבר רק "בצחוק" בכל מיני תוכניות סאטירה, ודעתה תמיד הייתה מוסתרת מאחורי איזה פאנץ', שזה נחמד, אבל בינינו - הרבה פחות מהטוב שיכלה לעשות אם הייתה מתברגת לתפקיד משמעותי יותר, כמו למשל, לא יודעת, שרת ביטחון לאומי. או תחבורה. לא חשוב שמות.

אני מוכנה לשים את הטחול שלי שעינב צנגאוקר ועינב גלילי היו עושות שם עבודה יותר טובה, גם אם היו מגיעות עם אפס ניסיון, ולו רק היו מביאות לתפקיד את הערכים, את הענווה, ואת ההיגיון הבריא ויכולות הניסוח שיש להן. דל"פ קצת, אני יודעת, אבל אני מתחילה לחשוב שאולי עשינו לעצמנו כמה הנחות בכמה נושאים קריטיים, ואולי הגיע הזמן שנפסיק עם זה, ולא נחכה עד לרגע האחרון האחרון האחרון כדי לקום מהצללים, לקחת מגאפון ולשאוג.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה

walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully